תקשורת היא מתנה. השפה היא הכלי. הסופר הצרפתי רולאן בארת הוא התעמק במעמקי השפה בחיפוש אחר המשמעות הסופית של הפועל, שם העצם, שם התואר... של כל סוגי המילים והיחידות הלשוניות. אבל הוא גם ביסס את חזונו הפנל-לשוני על הצליל שממנו נולדת השפה (אינטונציה או נפח) או הסימן שבאמצעותו אנו גם יוצרים שפה, ולכן גם תקשורת.
העניין הוא לערוך אמנה אבל עם אותה רוח אינפורמטיבית שגורמת לנו להרגיש שכמו שלא יכול להיות אחרת, נושא השפה והתקשורת נוגע לכולנו. בואו נזכור את זה לגבי המתנה והכלי שאיתו הפוסט הזה התחיל... אם יש לכם את הכלים ואתם יודעים את ערכם, התקשורת הופכת לאותה מתנה שהפכה לנשק שבאמצעותו ניתן לשכנע, לשכנע או לשדר כמו הד בכל מקום שבו הרגשות מפרשים את מה נאמר או נכתב כמוזיקה מתוך סיבה.
אז רולאן בארת הוא סוג של פילוסוף מטא-לשוניות שמובילה אותנו לחוכמה מאוד מסוימת שבה נוכל לפענח אטימולוגיות תוך מציאת התקשרות מיוחדת לכל המילים הללו שהגיעו כאילו מרוח יד. כי לפני המילה אין כלום. וברגע שהלחישה הראשונה מתעוררת אנחנו יכולים להמיר מחדש את המציאות סביב מי שמקשיב לנו. כי המילים שלנו הופכות מציאות סובייקטיבית שבמהותה היא האופן שבו נאמר לנו במידה רבה יותר ממה שאולי או לא.
3 הספרים המומלצים המובילים מאת רולנד בארת
לחישה של השפה: מעבר למילה ולכתיבה
הקול הפנימי מסמן את הצעד אל הרצון. הלחישה הפנימית, כמו שמועה בקושי נשמעת, ממוקמת בין העניין שלנו בתקשורת לבין היכולת שלנו לעשות זאת. הכל נולד בלחש הזה. מזה שהסופר מגיע אליו כשהוא עומד להתחיל פרק חדש בספרו ועד לזה שמחצין את הדיקטטור הגרוע ביותר עשה רעש, בלבול ואפילו פחד.
הלחישה מציינת רעש גבול, רעש בלתי אפשרי, הרעש של מה, מכיוון שהוא עובד בצורה מושלמת, אינו מייצר רעש; ללחוש זה לתת לעצם ההתנדפות של הרעש להישמע: הקלושים, המבלבלים, הרועדים מתקבלים כסימנים של ביטול קול. ולגבי הלשון, האם היא יכולה ללחוש? כמלה נדמה שהיא עדיין נידונה לג'יבריש; כמו כתיבה, השתיקה והבחנה בין סימנים: בכל מקרה, זה תמיד נותן יותר מדי משמעות לשפה להשיג את ההנאה שתהיה אופיינית לנושא שלה. אבל הבלתי אפשרי אינו בלתי נתפס: לחישה של השפה מהווה אוטופיה.
איזו אוטופיה? זו של מוזיקה בעלת משמעות. השפה, הלוחשת, שהופקדה בידי המסמן בתנועה חסרת תקדים, שאינה ידועה בשיח הרציונלי שלנו, לא תנטוש מסיבה זו אופק של משמעות: משמעות, בלתי מחולקת, בלתי חדירה, בלתי ניתנת לשמה, לעומת זאת, תוצב למרחוק, כמו. תעתוע... נקודת הנעלם של ההנאה. זה הריגוש שבמשמעות שאני מטיל ספק בו כשאני מקשיב ללחישת השפה, של אותה שפה שהיא, עבורי, האדם המודרני, הטבע שלי.
המובן מאליו והקהה: תמונות, מחוות וקולות
ההבנה הסובייקטיבית של השפה מרכיבה יקום שלם של פרשנויות, אי הבנות וסחפים אחרים הבורחים משולח המסר. באופן מוזר ופרדוקסלי, מגבלה זו היא גם עושר של השפה שיש להתייחס אליה, לדברי המחבר, מנקודת המבט של התנאים הנסיבתיים שלנו או, נניח, אנדמית לקריאה בין השורות שבה ניתן להתווכח. עד כדי אבסורד כשהסגר או המשמעות הקהה מפריעים.
בכל ניסיון ביטוי ניתן להבחין בשלוש רמות: רמת התקשורת, זו של המשמעות, שנשארת תמיד ברמה הסימבולית, ברמת הסימנים, והרמה שרולאן בארת מכנה מובהקות.
אבל במובן הסמלי, זה שנשאר ברמת הסימנים, ניתן להבחין בשני היבטים סותרים משהו: הראשון הוא מכוון (זה לא יותר ולא פחות ממה שהמחבר רצה לומר), כאילו הוצא מלקסיקון סקירה כללית של סמלים; זוהי משמעות ברורה ופטנטית שאינה זקוקה לפרשנות כלשהי, היא מה שעומד לנגד עיניהם, המשמעות הברורה.
אבל יש משמעות נוספת, הנוספת, זו שבא להיות מעין תוסף שהשכל לא מצליח להטמיע, עקשן, חמקמק, עקשן, חלקלק. בארת מציע לקרוא לזה החוש הקהה.
וריאציות על כתיבה
למעשה הכותרת של מאמר שכתב רולאן בארת ב-1973, וריאציות על כתיבה, מוצג כאוסף של טקסטים מאת מחברו המכסים את התופעה הנדונה מכל נקודות המבט: נושאים כמו דקדוק ובלשנות, כמובן, אבל גם מחברים כמו בנבניסטה, יאקובסון או לאפורטה, בונים פסיפס תיאורטי שבו יש גם מקום להערות על הרהוריו של בארת עצמו בעניין או אפילו הערות חריגות כמו זו שהוקדשה למילון האצ'ט.
מנקודת המבט שלו כסמיולוג, בארת רואה בכתיבה לא פרוצדורה שאנו משתמשים בה כדי לבטל ולתקן שפה רהוטה, שתמיד נמלטת באופייה. להיפך, מבחינתו הכתיבה עולה במידה ניכרת, וכביכול, מבחינה סטטוטורית, לא רק על השפה בעל פה, אלא גם על השפה עצמה, אם נסגור אותה, כפי שרוב הבלשנים רוצים, בפונקציה טהורה של תקשורת. ההשתקפות שמתבססת מכאן היא, כמו תמיד במקרה של בארת, נועזת כמו שהיא טרנסגרסיבית, שכן היא הופכת בסופו של דבר את הטקסטים שלו עצמו למעשה יצירתי הרבה מעבר לניתוח מלומד.
