כמו במקרה של א וודי אלן שהיה לו קשה להבין את הנקודה, פדר אלמודובר הוא אף פעם לא היה הקדוש שלי. לפחות בהתחלה. וזה לא שהוא מגן עכשיו על כל הפילמוגרפיה שלו. אבל זה נכון שעם הזמן גיליתי יצירות אמנות אמיתיות של קולנוע שנעשו באלמודובר.
הבעיה לפעמים היא שמתחברים כמה היבטים שמצליחים לזכות אותך למטרה של יוצר, במאי קולנוע במקרה הזה, מניחים בצד דעות קדומות קודמות או פשוט תמיכה בסרטים שלא אומרים לך כלום, לפעמים כי, כמו בכל ביטוי אמנותי, זה לא היה הזמן הטוב ביותר ליהנות ממנו.
בבואו של בחור רב-תכליתי כמו אלמודובר, יש נושאים שפחות או יותר תופסים את העין. השאלה היא לנצל את הרגע החופף לבואכם ולמצוא את הסרט הזה שמגיע אליכם בכל דרך. ייתכן שזו אחת הסדרות האפלות שלו או הקומדיות התוססות ביותר.
בכל מקרה, כאשר אלמודובר מקבל את כל העבודות שלו אתה רואה את זה בצורה אחרת. כי אתה מתחיל להבין את המניעים, את הרצונות העמוקים שמצדיקים עודפים שנעים בין צבע לפעילות יתר. זה כמו כשאתה פוגש מישהו שעליו היו לך הערכות קודמות משלך, רק כדי לקבל בסופו של דבר בנעימים את התבוסה של הדעות הקדומות שלך. בזמנו הצלתי את אלה תסריטים יצרו ספריםהיום אני נצמד לפילמוגרפיה, בהפתעה מסוימת...
3 הסרטים המומלצים המובילים של פדרו אלמודובר
העור שאני חי
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:הגאונות של אלמודובר ממהרת בתנופה סוערת בסרט הזה הפכה למותחן אקזיסטנציאליסטי כפי שנראה לעתים נדירות. סרט שמהווה חזון מרתק ומחריד לעבר אובססיות וטירוף מההיעדרויות שמציינות ביותר.
העור כמהות של כל דבר כאשר מגע ממילא בלתי אפשרי של עור אחר נכסף; או הפנים שלעולם לא יביטו בנו יותר ושהופך לדימוי חי של נשמה בלתי ניתנת להשגה דרך המעקה של אותו עור. העור מאוכלס בכל מקרה כדי להרגיש את העולם מלכתחילה, עם הקסם הבלתי נשכח של הדברים הראשונים.
עלילת הסרט הופכת אפלה יותר ויותר, כאשר ד"ר רוברט לדגארד משחרר את רוחו המיוסרת בין מדע למסע אחר אלמוות, או לפחות חיים גנובים. קלסטרופובי אבל מרתק. הצבע הרגיל של כל כך הרבה סרטי אלמודובר מצטמצם למשחק של שחורים ואפורים, כך שרק העור בולט על רקע מטריד.
דבר איתה
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:יש לא מעט הפרעות בסרט הזה. מבקרים רדוקציוניסטים מציינים תמיד את הקיבעון של אלמודובר בדמות האישה כגיבור היסוד של סיפוריו. וזה יהיה בגלל שהאישה כדמות נותנת יותר משחק בחזון החיים האינטנסיבי הזה.
אבל, בלי לדעת אם זו הייתה כוונה להפתיע או סתם כי התחשק לו, בהזדמנות זו גזעי העלילה צומחים יותר בהיבט של גברים ובדרך שלהם להתמודד עם געגועים, עצב, רצונות, תסכולים ופחדים. היבטים שעליהם בונה אלמודובר את אחת העלילות הטובות ביותר שלו נעו בין בלבול, הפתעה, דאגה לבין אותה אנושיות משתוללת שרק בסוג זה של סיפורי פנים, חצי הסתבכויות, חצי אפוס מודרני, הם מסוגלים לשדר לנו באמפתיה מוחלטת.
בניניו היא אחות שמתאהבת ברקדנית שהוא לא מכיר. לאחר תאונה, היא נופלת לתרדמת ומגיעה לטיפולו. כשלוחמת שוורים נתפסת ונופלת לתרדמת, היא נלקחת לאותו חדר, ובנינו מתיידד עם בן לוויתה, מרקוס. בתוך המרפאה זורמים חייהן של ארבע הדמויות לכל הכיוונים, עבר, הווה ועתיד, וגוררים את הארבע ליעד בלתי נחשד.
כאב ותהילה
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:עם הרצון המוצהר להציל היבטים ביוגרפיים של אלמודובר עצמו, הסרט מבטל את הפרסונליזציה של העניין ומכיר לנו במאי בשם סלבדור מאלו. קיפול שמשמש לשחק את הפאזל של מה אפשר להתאים יותר למציאות או לא. בנוסף להציע חופש מסוים לבמאי להמציא או להמציא כל היבט.
החזון מגיל מבוגר יותר של סלבדור מאלו הנצור על ידי מחלות מסוימות יותר ממפחידות יש את אותה נוסטלגיה ללא ספק שקשה לטפל בה. כי למלנכוליה יש זיכרון משמח, בעוד שנוסטלגיה היא הכניעה המוחלטת ששום דבר לא יחזור.
הילדות משתלטת על הכל עם הסצנות שלה מלאות אור וחלומות. הנוער מתפתח עם אותה זרימה טבעית של עודפים ודחפים מתחילים. הקוקטייל האחרון הוא בגרות שמתבוננת בכל מה שעובר דרך הקלידוסקופ של אלפי אורות פסיכדליים וכואבים.