בהיותו במאי לא טיפוסי, וודי אלן בסופו של דבר שובה לב בשל הייחודיות הזו שמסבירה כל תוך-סיפור ממוקדים שונים מהרגילים. אולי בגלל זה אלן הוא לא הגאון הטיפוסי שהפך לבן האהוב ביותר של הוליווד המסחרית ביותר (אף פחות מכך לאחר האשמות מבשר רעות מסוימות שאני לא מתכוון להרחיב עליהן). ועדיין, גדוד הצופים הנאמנים שלה פרוש במקומות רבים אחרים בעולם.
בלי להיות נביא במולדתו, וודי אלן מייצג גם את הפרדיגמה של הניו יורקר של היום, הקונטרה הכרוניקה של העיר הגדולה לזו התמיד חומצית, פראן לבוביץ. וזה שאפילו בחזון ספרותי, וודי אלן הוא גורם לנו להשתתף באותו ריאליזם עמוס בסובייקטיביות חסרת בושה, בשאיפה הבריאה לשדר את דרכו לראות את הדמויות המקורבות במציאות הנוכחית.
באופן מסוים יש משהו מפתיחה דיכוטומית של הנשמה במה שאלן מגלגל לעולם, משהו של חשיפה של סתירות במנועים שמניעים דמויות כייצוגים של אנשים. ואז יש את המגע של סיכוי שיכול להוביל למזל גדול יותר (לעיתים רחוקות או לזמן קצר) או אבדון (כמעט תמיד ולמשך זמן רב יותר). הסינתזה היא הישרדות, סטואיות, הזדמנות. סיכום החיים שבהם משתמש וודי אלן כסגירת רבים מסרטיו.
3 הסרטים המומלצים ביותר של וודי אלן
נקודת שוויון
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:בחירה בסרט מאוחר כל כך בקריירה של אלן מראה שאחד לא תמיד היה מאוד מהנוכחי שלו. למומר כמוני הייתה גישה כזו כמו זו שמתרחשת בגילוי מחדש של היתרונות והאפשרויות של ירקות. וטעמים מתאימים לצורך, למצב, לאבולוציה. מכאן שדווקא הסרט הזה, עם הקריאה האחרונה שלו על המקרה, ניצח אותי בעניין שלו.
אולי זה לא הסרט הכי טוב שלו לפי המבקרים. אבל כשאתה מתחיל משהו, זה רק הוגן לציין את נקודת המפנה ששינתה הכל. עם זאת אני מתעקש על היתרונות של הסרט כשלעצמו. כי העלילה נראית לי הרבה יותר דינמית מאשר בסרטים העלילתיים האחרים שלו והפיתוח שלה מצליח לפנק כופרים כמוני באותה תקופה. הפתיחה ההיא שיצאה קצת מהאינטרוספקטיבה השלימה את הסרט ופתחה אפשרויות לקולנוע שלו.
הצעה דרמטית השופעת ברעיון המקרה כשהחיים התרסקו לרשת בהמתנה לבירור היכן יפול הכדור. ימים, חודשים או שנים עשויים לחלוף, אבל הכדור תמיד נופל וקובע את נקודת המשחק. ההרגשה הזו שאין דרך חזרה. זה לא משנה המכה או איך אתה מתמודד איתה. העניין הוא שהכדור תמיד יכול לפגוע ברשת ורק משב אוויר יכול להחליט מה הולך לקרות.
אנני הול
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:מלבד שאלות מיוחדות, אנו מגיעים לסרט הסמל, לפסגה ההיא שלעיתים משתווה אך לעתים רחוקות מתעלה עליה. עם הגיבור שלו, וודי אלן מצליח להעביר את התחושה הזו בין סטואי לניהיליסטית שנשארת כשמניחים את הבהירות המוזרה שמאירה הכל.
יחסי אנוש בחלק הביתי ביותר שלהם, פגעי הזמן והמאמצים השווא לשמור על שפיות, תשוקה או מה שלא יהיה שעורר את התחושה הזו של חיי אהבה קיצוניים בסצנות הראשונות שלה. כי אהבה יכולה לחזור על עצמה שוב ושוב בניסיון היחיד של החיים. הנקודה, הבהירות הנזכרת לעיל, היא שכפי שאלן גורם לנו להבין, דווקא אותן תנועות בכיוון ההפוך הן שהופכות את הזמן שחיים לבלתי מתיישב עם עוצמת הרגשות. אם אנחנו מתכוונים לשמור גם על כוננים כאלה בחיים.
ויקי, כריסטינה, ברצלונה
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:האידיליה של וודי אלן עם ספרד ניכרת מהצד של הצופים אבל גם מוודי אלן שנראה שהוא מזדהה עם המוזרויות שלנו באלף אהבות. סרט שעובר מברצלונה לאוביידו כהרפתקה בין זרים להתפתח כמעין צומת דרכים. וכן, יש נגיעות רומנטיות במובן שבו וודי אלן מבין את זה, בלי מלאכותיות או מוזות קפריזיות שנשארות אחרי הופעות בלבד.
אהבה עם הקצוות והקשיחות שלה, עם הפרדוקסים שלה ונקודת ההומור הדרמטית שלה. החלטות וחוסר היכולת להחליט מתי אדם שקוע בתגליות ואינרציות בלתי חשודות שלא דמיינו.
הרעש והתמיהה כאשר פוליאמוריה נכנסת דרך החלון. הרעש, התשוקה והזעם. אפילו האלימות והתחושה של הגעה לשיא הרגשי שממנו כל מה שנותר הוא ליפול או לעלות על הפסגה, להרים את הדגל ולחזור למחנה הבסיס של השגרה עם זיכרון של חיים בקיצוניות, בקושי. חַמצָן.
2 תגובות על "שלושת הסרטים הטובים ביותר של וודי אלן"