באיזשהו הזדמנות, כשחלמתי להיות סופר, התעצבנתי על הענקת הפרס הספרותי בו השתתפתי ביצירה שנראתה לי בלתי נסבלת. זה היה על אי מציאת החוט המשותף או הפעולה או המגנטיות של הדמויות. יצירה שנעקרה מכל הרעיונות הספרותיים. או כך זה נראה לי.
עד מאוחר יותר גיליתי אצל סופרים רבים את הגישה האוונגרדית הזו שהיצירה המדוברת הזו הפריעה כבר אז. מ קורטזר למעלה לברו. אין דבר טוב יותר מהתעוררות לאפשרויות חדשות של טיפשים להחתים את עצמם במגבלות משלהם. ואז הייתי טיפש, אני רוצה לחשוב שעדיין הייתי צעיר.
כל זאת כדי להתחיל מאותה הכרה לקראת הניסוי של א מריו בלטין יכול מאוד להיות שהוא היה הבחור ההוא שגרף פרס ספרותי שהשתתפו בו רק טיפשים, צעירים ללא עתיד, ואפילו מישהו אחר שבסופו של דבר זכה כמוהו. העניין הוא שכיום המחבר הזה הוא אסמכתא נהדרת לאותו ניכור הנחוץ בספרות כדי לספר סיפורים ללא סטריאוטיפים או תנאים סובייקטיביים מכל סוג שהוא. כך נוצרת פילוסופיה שמתחילה מהתרוקנות הניכור, מהבחילה שמתפרצת בתיבת פנדורה.
צלילות ללא מסננים. עולם קרוב שהופך למופלא עד כדי קומדיה אבל מתייחס למהויות של הקיומי העוברים מאהבה למוות, מדה-הומניזציה לאמונה. בלטין הופך את הספרות למשהו יותר משום שהיא ניגשת גם לביקורת חברתית, לתרחישים לא נוחים ולדילמות משמעותיות, בחיפוש אחר תחושת קריאה של קרבה שהיא יותר מעורבות מאשר אמפתיה.
3 הספרים המומלצים המובילים מאת מריו בלטין
מכון יופי
מגיפה מוזרה מחסלת אט אט את תושביה של עיר גדולה. הגוססים מתנערים על ידי חבריהם, בלי אפילו לאן ללכת למות. מספרה מחליטה לארח אותם בסלון היופי שלו, חלל שיהפוך למקלט האחרון של הנגועים. אין בכוונתם לרפא אותם, רק לתת להם מחסה בימיו האחרונים. לא תהיה יותר עדות למעשה כזה של סולידריות חסרת אנוכיות מאשר הדגים האקזוטיים שמקשטים את החדר בתוך האקווריומים שלכם.
חוסר אונים, כאב ומוות יתקיימו במקביל באותו מרחב קלסטרופובי שיתגלה, עם זאת, כמדגם סופי של חיים במלוא שבריריותם. יש כתבות מקדימות כי אם לומר את האמת, אתה לא צריך להיות נוסטרדמוס כדי לנחש שאנחנו מזרזים את הסוף. רק כשהעניין נובע מווירוסים במקום אסונות אקלימיים והכל מסופר לפני המגיפה הזו...
«גרסה מעודכנת זו של מכון יופי -שבוצעה יותר מעשרים שנה לאחר פרסומו הראשון- מסבירה תרגיל עדין של הליכון על חבל דק, שבו ניתן להבין את המטרה ככתיבה שוב כך שהכתיבה המקורית תישאר על כנה. עבורי כיוצרת, החוויה שבוצעה בפיקוח קפדני של גברת גיירמינה אולמדו אי ורה הייתה דומה לזו של החזרת גן עתיק לפאר שלו. עבודת פינוי קפדנית, ממצה עד כמעט בלתי נראית, שבה הקריאה החדשה משיגה שאותו גן מקבל גוון עז באמת של ירוק, תענוג המלווה בריח החודר של הדשא שנחתך זה עתה.»
כדור שחור
הכל מקבל מימד אחר כשהוא מלווה באיורים גאוניים של מי שמסוגל להרכיב מחדש את הדמיון בכוח הסינתזה הזה כלפי הקונספט. דוגמה טובה היא ההמרה הזו של הסיפור הגדול של בלטין לרצף של דימויים, שבמקום להציג לנו סצנות, משלשלות את הנרטיב כרצף של תנועות שהופכות הכל לממד הרביעי הזה בין מילים קונספירטיביות לדימויים.
אנטומולוג יפני שיש לו מערכת יחסים מוזרה עם אוכל (בן דודו מת מאנורקסיה ובן דודו הפך למתאבק סומו בולט), ומשפחתו נשלטת עד היום על פי מצוות יפניות עתיקות, מחליט מרצונו להפסיק לאכול לאחר מכן. מתוך חלום מוזר שהוא יש לילה אחד מהחלום הזה הוא מתחיל להיזכר באירועים בלתי מוסברים שונים שהחלו בפעם הראשונה שהוא נסע לאפריקה. לסיפור הבלטין הזה, שעיבד לינירס ועל ידי המספר עצמו, יש ארומה מסויטת ומטרידה, מה שהופך אותו ליהלום מיוחד בעולם הקומיקס.
גָזוּר
מי יכול לומר בכנות שהם מעולם לא השתטחו מול מראה והרגישו שהתמונה שהיא מחזירה להם היא של זר? מי יכול לטעון שהם מעולם לא הרגישו כמו נוסע מוזר בתוך גופם או נחרדו כשהם נזכרים מזיכרונם באירועים שהם עשו בעצמם, אבל שנראו כמי שמצייתים להיגיון זר לחלוטין לשלהם?
ההכפלה הזו, הפער הקטן הזה בין ההוויה שלנו, זו שמתמודדת עם תהפוכות חיי היומיום, לבין האני הזה שכאילו מאכלס זמן שהוא הכל מלבד הווה, הוא העולם שבו לוקחים שני הרומנים המרכיבים את הספר המרתק הזה. מקום. מריו בלטין. בטקסט הנותן לספר את כותרתו, מתבונן המספר בישות האוטונומית הזו, אך תלויה בקיומו, שלא בלי שמץ מסוים של ספק הוא מכנה את עצמי?, יושב על קצה מיטתו.
מתוך עובדה פשוטה לכאורה זו, הקולות המרובים המרכיבים את המחבר מחליפים נרטיבים שדרכם צועדות דמויות אקסצנטריות במצבים לא פחות אקסטרווגנטיים כמו פילוסוף טרנסווסטיט, מעסה עיוור וילד שהופך למומחה המקסימלי לכנריות בעולם. .
הסיפור שסוגר את הספר, הנוטריון הציבורי מוראסאקי שיקיבו, נתון תחת אותו קו חתרני של מטמורפוזה מרובה (בהזדמנות זו היא הסופרת מרגו גלנץ שעברה טרנספורמציה זהה בסופר היפני המפורסם מוראסקי שיקיבו כמו אצל מתמחה דה נוטריו ), משלבת מקומות וישויות מיסטיות ומיתולוגיות, כמו מערות אג'נטה בהודו או גולם ענק ונורא שפוקד את העיר שבה מתגורר גיבור הסיפור. בסופו של דבר, נותרנו עם הוודאות של מה שמספר דיסקדו מאשר בשכנוע מוחלט: "המציאות היא השתקפות חיוורת של כל מעשה יצירתי". במיוחד כשאירוע הכתיבה מגיע מריו בלאטין, אחד ממספרי הסיפורים הגדולים של זמננו.
