הייתי צריך להתחיל את הקטע החדש הזה של אתר המוזיקה שלי עם אנריקה בונברי. בין השאר כי אני פשוט אוהב את הפרויקטים שהוא יוצא אליהם. גם על היותי ממוצאי סרגוסה. ושלישית כי אצלו הכל גילוי בתהליך טבעי של אבולוציה חיונית ויצירתית.
אם להיות אמן זו מחויבות למה שאתה עושה ולמה שאתה רוצה להיות, מעבר לשווקים ולטעמים חולפים לפזמון קליט, אז ללא ספק Bunbury הוא אחד האותנטיים שאתה יכול למצוא (בספרד יחד עם חואקין סבינה, לייבה ועוד מעט).
ההצלחות והכישלונות מיועדים למי שמחפש את הכיבוש המהיר של נישת השוק שלהם. כל השאר, כל מה שבנברי עושה הוא רק חקר. היתרון הגדול הוא אם כן המסירה אך ורק ליצירתיות. מי שאוהב אוהב את זה. אם כי, כמובן, תמיד מחפשים עוד ועוד אנשים שיאהבו את זה. כיבוש שמיעתי שאולי לא תמיד מגיע לאודישן הראשון אבל שבסופו של דבר נותן משקל רב יותר למוזיקה, כשהפזמון הקל נמחק שלא יחזור לעולם והמהות של מוזיקה טובה נשארת.
כמו תמיד עבור שונאים, נעלבים, טהרנים ואחרים, מדובר בבחירה סובייקטיבית. מבוסס, כן, על אודישן ממצה של עבודתו של באנבורי הבלתי נדלה...
10 השירים המובילים של אנריקה בונברי
מכל העולם
בלדה מושלמת שרפאל זרק לרפרטואר שלו. והאמת היא שזה אחד הסמלים הגדולים ביותר של באנבורי. כהשתקפות נאמנה של נשמתו של המוזיקאי (לא של אף מוזיקאי אלא של זה שאנריקה מייצג והחיפוש המתמיד שלו) וככמיהה נידחת של כל רוח אנושית בחיפוש אחר הרפתקת החיים הטרנסצנדנטית ביותר.
ליידי בלו
תערובת של סינתיסייזרים וגיטרות המזכירה את בואי במהות ובצורה. כי אם בואי צרח עם הסטארמן שלו, באנבורי עשה את אותו הדבר עם האיש המלנכולי שלו על סיפון הספינה האחרונה שעזבה את הכוכב הכחול הזה.
הניצוץ הנכון
הבלדה ההיא שהובאה מתקופות הרואיות וזו ממשיכה להישמע בזמן כתמיד. הוא רצה לבחור רק את שירי הסולו של באנבורי. אבל אי אפשר שלא להזכיר את יצירת המופת הרוק הבלאדרוית ביותר הזו. החיפוש אחר הניצוץ הזה שמאיר הכל.
כי דברים משתנים
מסיבה זו, מחפשים אתגרים חדשים ואנחנו מתקדמים לעבר אופקים חדשים. כי דברים משתנים ואינם יכולים להזמין יותר מאופטימיות הכרחית שנקרעה מכל נוסטלגיה מהעבר. התגברות על צער, ולמרות היופי המלנכולי ששר ג'וני קאש בסרטו «כאב"כנושא מקביל לזה, התבגרות חייבת להיות מצחיקה.
הזר
הזר לומד כפליים כי הוא נפטר מהאתנוצנטריות הרגילה תוך כדי התלבשות במנהגים החדשים. בלי תיירות, רק הטיול מופשט מתחזיות ולומד מסלולים. משהו שבנברי כבר למד מ-Héroes del Silencio. מהנשמה המטיילת שלו מגיע השיר הזה עם אווירת הים התיכון שמסוגלת להעביר אותנו ברחבי העולם כמו יוליסס במסעות בלתי אפשריים.
אינסופי
אהבה ושברון לב הם אותו דבר. לפחות כשהם מושרים בבלדה מיתית כמו זו שמסיימת בצלילים מהפנטים לקראת התפתחות העלילה הרומנטית ביותר. אהבה מובסת בבלאי מושרת כהזדמנות האבודה, כסיפור שלא יהיה יותר ואפילו גזר הדין של המימיות והמוות, אם יגיע, כדרך היחידה לבנות מחדש את הדרך האבודה לקראת האינסוף הזה.
אלישיה
כשאתה מאזין ל-Bunbury מדבר על "Radical Sonora" שלו, לא נראה שזה האלבום המוערך ביותר של המחבר שלו. אבל לבן הממזר הזה יש נושאים נפיצים, שוברים בין אלקטרוניקה וחיפוש אחר צלילים מכאן ומשם.
ואלישיה הייתה הסמל של האלבום ההוא, שבעזרתו באנבורי ביטל את עולמו ובנה את עצמו מחדש מההריסות, כשהרעש שלו היה צווחני מדויק לעבר כל מיני צלילים בחקירה.
החילוץ
כל אחד בוחר מי יכול לשלם את הכופר שלו. רק שלא כולם מוכנים לקחת על עצמו באיזה מחיר. בין חוסן להקרבה עצמית, הידיים הטובות שאוספות את השאריות של מה שהיינו משלמות בסוף את מה שאנחנו שווים כשהכל חוזר.
אסירים
לפעמים מבריק מהפשוט. הרכב לגיטרה בודדה ולבבות רכים. כמובן עם נגיעה של רומנטיקה מעבר למה שרומנטיקה אומרת היום בידיים של סגנונות מוזיקליים שהורסים הכל. קומפוזיציה קטנה עם הצריחה של מיתרי הגיטרה כמו ציפורניים שנצמדות לנשמה.
אני מניח
השיר הכי טוב באלבום "ציפיות" שיש בו הרבה רגעים קסומים. האלבום הטיפוסי שבו אתה מציג את עצמך לכל האזנה חדשה, מגלה ניואנסים מוזיקליים למהדרין הנוגעים בו זמנית ברגשות חדשים.