החל מהאנקדוטלי, אני מוצא את קווי הדמיון שמתגלים בהתערבויות הטלוויזיה בין אמילי בלאנט לבין ג'ניפר לורנס. שתיהן חולקות ביטחון עצמי ששובר מקנונים ישנים, כפי שצריך להיות, של שחקניות כדיוות רציניות יותר, תמיד היראטיות עם מעט מותניים לפתח מעבר להופעות הקולנועיות שלהן. וכך המתח עובר לבחורים כמו טום קרוז, חנוט למען הנעורים הבלתי אפשריים והנצחיים.
זה יהיה משהו שהחברה אמיליה כבר חזרה מהכל. הנקודה היא שהטבעיות ההיא שמנגישה שחקנים ושחקניות ומנשית היא תמיד משמחת. למרות שללא ספק במקרה של בלאנט העניין מרחיק לכת ומניח ערך עודף כשחקנית. כי טבעיות מציינת ביטחון עצמי, כושר המצאה, יצירתיות, כל אותן מתנות שמספקות ביטחון באמנות שבה שקועים.
ובצד השני של המצלמות נראה כאילו משהו דומה קורה. אני לא יודע באיזו מידה בלאנט תתרום את מנות האלתור שלה ברגע שהמהות של כל אחת מהדמויות שלה תהיה ידועה. השאלה היא שהאמינות המוחלטת ביותר גובלת בניירותיו. וזה תמיד יוצא לטובת הסרטים שבהם הוא מופיע. אם נוסיף לזה את העובדה שבמקרה או בגלל טעמים מסוימים, רבים מתפקידיו מוגבלים לסוג כלשהו של מתח, הדברים מבחינתי מקבלים מימד גדול יותר בהתחשב בחיבתי לז'אנר מסוג זה.
3 הסרטים המומלצים ביותר של אמילי בלאנט
מקום שליו
זמין פה:בחלק השני יש יותר אקשן כי העלילה הייתה חייבת להמריץ איכשהו בסרט המשך. אבל מה שבאמת קסום בהצעה הזו הוא איך היא מצליחה להעביר אותנו ממתח מתמיד לשקט מת. השקט של החיה שעומדת להיטרף, של האדם שעומד להיות מותקף על ידי החייזר... אמילי בלאנט נמסרה לגורם הייסורים המועבר לפיזי, למבט, לריקטוס, לכל מחווה.
כי כמובן שהדיאלוגים צריכים להיות הוגנים כדי שהחייזרים לא יצדו אותם. למעשה, ניתן היה להציל את משפחת אבוט בבטחה על ידי דיבור בשפת הסימנים עם בתם ריגן. עקבו אחר סיפורה של משפחה שגרה בבית ביערות ניו יורק דואגת לא להשמיע קול. אם הם לא יקשיבו לך, הם לא יוכלו לצוד אותך...
בקצה המחר
זמין פה:יותר מחייזרים... בהזדמנות זו דווקא בת זוגו של טום קרוז בסרט שבו היא מגלמת בצורה מושלמת גיבורה פוסט מודרנית, אפוקליפטית למעשה בין היום למחר הדיסטופי ההוא שיכול לחכות לנו. השאלה היא האם היא וחברתה טום יצליחו להשיג אוכרוניה, להציע אלטרנטיבה לעולם המובס.
בעתיד, פלישת חייזרים פראית לכדור הארץ תכוון להשמדת המין האנושי. הסיפור מתרחש ממש ברגע זה, בו גבר (טום קרוז) ואישה (אמילי בלאנט) עושים הכל כדי להתנגד להתקפה ובכך למנוע את היעלמותם. הגיבור הוא אחד החיילים המנוסים ביותר המעורבים במלחמה הגסה הזו, שכן הוא נלחם בה זמן רב.
ביום שהוא מת במהלך קרב הוא נתקע בלופ מתמשך בסגנון 'תקוע בזמן', מה שיגרום לו לקום כל הזמן ובהכרח, להתעורר שוב ושוב באותו יום שבו הוא מת להילחם ולמות שוב. באותה מלחמה . בכל יום שעובר החייל מת שוב. המטרה שלו בכל פעם שהוא מתעורר היא להפוך ללוחם קטלני עוד יותר המסוגל לעצור את פלישת החייזרים.
לאחר ניסיונות רבים, הוא יבין שמשימתו היא להימנע מהתקיפה, שכן הניסיון מראה לו שברגע שמתחיל כיבוש החייזרים, למין האנושי אין סיכוי לשרוד. הגיבור יצטרך לשנות את האירועים בתוך הלולאה שבה הוא לכוד כדי להימנע מהשמדת האדם, השמדת הפלנטה שלנו ומותו. כך החייל יגלה את החשיבות האמיתית של כל מעשה והשלכותיו וכל מה שהוא מסתיר מאחוריו...
אופנהיימר
זמין פה:בתפקיד הרבה יותר מתון מאלה שהוזכרו לעיל, אמילי נושאת חלק ניכר מהמתח של העלילה סביב הדמות המסוגלת להמציא את פצצת האטום. היא קול המצפון לא רק של הפיזיקאי המסוגל לרעיון האטומי הפונה לעבר המרושע ביותר, אלא של ציוויליזציה שלמה שנושאת על כתפיו של אופנהיימר. כי המלחמה הקרה יכלה לעשות הכל ברגע שמישהו לחץ על הכפתור האדום.
בין פיתולי פלאשבק, נראה כי בלאנט תמיד נותן עקביות לתפקיד הפיזיקאי שנחשף לעולם כהומו חדש שחייב לשאת באשמה האטומית כמו בפסק הדין הסופי.
מבלי להיות סרט מהיר מבחינה עלילתית (מבחינה לוגית כמו ביו), לפורמט יש את הפתק הזה של נקודת מפנה שיכולה לשנות את העולם, מעבר לכל מה שיצירה ושימוש דייקן בפצצות אטום...