לעתים קרובות קורה שהמיתולוגיות ביותר הן הגאונים הזוהמים, היוצרים שאינם נהנים בסופו של דבר מההצלחה העממית המעלה אותם בחיים למזבחי ההכרה המסיבית באמנותם או במסירותם.
רוברטו ארלט הוא מת זמן קצר לאחר ארבעים, לאחר ששקע באוונגרד מתקדם מדי לתקופתו. כיום תהילתו היא מרחב משותף המתחדש מההכרה של הגדולים ביותר שהוכתרו על עצמם כ חוליו קורטזר o רוברטו בולניו.
אז היום כולנו יכולים להעריך את הקריירה הספרותית של ארלט שעשה גחמה מבריקה מהנרטיב שלו. מצד אחד, ניסויים פורמליים, מצד שני, מניפסט של האקזיסטנציאליזם העמוק של המספר הנחוש להעניק לדמויותיו מטען פילוסופי להפוך אותן לאנטי -גיבורים יומיומיים המתמודדים עם נמיזה מתמדת, החלטה טרנסצנדנטית, ראייה צינית של הכל מ השובע. כמו אמיל סיוראן לארגנטינה.
וכן, אנחנו יכולים לזרוק את המשאב הפרוץ ולסמן אותו כ"סופר פולחן ". הנקודה היא שאם כך אנו משרתים את הגורם להבדלה, להצביע על ספרות מבריקה כפי שהיא מטרידה, אז כן, בואו "לסגוד" לה.
3 הרומנים המומלצים ביותר מאת רוברטו ארלט
הצעצוע הכלבי
כיצירתו הראשונית וההמראה הספרותית של ארלט, אנו יכולים גם להסיק נקודת התחלה בפילוסופיה של האנטי -גיבור שנולד מעונש ובזלזול, משכחה ומזלזול. כי הכל מתחיל בילדות ובנוער.
העולם מחבר את הפסיפס שלו על פי אופן חי החיים באותם השלבים הראשוניים שבהם במקרה הגרוע ביותר נוכל ללמוד שכל מה שמקיף אותנו הוא קרב שבו נצטרך להפסיד. הליריקה של התבוסה מבוצעת על ידי מחבר המפגין את רגישותו של מי שחולם על הסברים כמעט לכל דבר מנקודת המבט האינטלקטואלית ובסופו של דבר מגלה שהמגפה של המציאות שלנו מורכבת מסתירות וטרומפים. סיבה לענן.
גיבורו של הצעצוע החולה, רומן כמעט אוטוביוגרפי המשקף את הכאוס של תחילת המאה העשרים בבואנוס איירס, הוא סילביו אסטייה, נער שגורש מבית הספר, שחי את עוניו כהשפלה, ומנסה לשווא לברוח ממנו ב כל החוף, שוקע יותר ויותר בפסימיות אפלה כשהוא לא מצליח בניסיונותיו. בסביבה רוויית דמויות מרושעות ואכזריות, כמו גם במצבים אבסורדיים ומיואשים, הצעיר הוא מושא לבוז וחוסר סובלנות סביבו, מבלי שיוכל לצאת מחברה מעיקה. צעצוע הכלבים הוא אחת מעבודות המפתח להבנת עבודתו של ארלט.
שבעת המטורפים
האקזיסטנציאליזם עומד בבסיס היומיום והטרנסצנדנטי, זהו אותו מצע שעליו עוברים מי התהום של המעבר שלנו בעולם. באותו אופן פרוסט הוא חיפש את זמנו האבוד ושיקף אותו ביצירתו הנרחבת ביותר, רוברטו ארלט עשה תרגיל של התבוננות פנימית ומאוחר יותר השלכה כלפי הנסיבות המסוימות שהמחבר היה צריך לחיות. קידום וביקורת חברתית כיסה את הכל בליריקה הרגשית ההיא לפעמים, ואפילו קודר בסורגיו האחרונים. הכל נסגר בשני חלקים, בראשון מפותחים כמה מהבעיות שמעוררות האקזיסטנציאליזם הפילוסופי.
סוגיות מוסריות, בדידות, ייסורים מחוסר משמעות החיים ושממות המוות הם נושאים שחוזרים על עצמם בארכיטקטורה המטאפיזית של גיבוריה. בפרק השני שנקרא הלהבינים, ארלט הורס הכל כמו נפאלם המסוגל להפוך את קיומם של שבעת המטורפים או כל מציץ אחר לאפר על הרעיון היומרני לעוף על מצוקותיהם.
אשף האהבה
כל רגש עז שמעלה אותנו מעל השגרה הוא כישוף ששומר עלינו רדופים. לחיות את האי -מציאות איננה צלולה כלל ובכל זאת היא רצויה כמו שהיא מוזרה בגלל הניתוק מההיגיון שהיא גוררת.
לאחר הופעתו כרומן מהמאה התשע עשרה, אל אמור ברוחו מספר על הטרגומדיה של בורגני, אסטניסלאו באלדר, שכדי להתגבר על קיומו התפל, יוצא לרומן אהבה מתוק כמו שהוא מגושם. עדין ובלתי צפוי, אתה צריך ללכת עד הסוף כדי לאמוד את היקף הביקורת, שחמיצותה חושפת את האיש הטיפש לכאורה מרוצה.
ברומן האחרון של ארלט, יותר מאשר בכל אחד אחר, החולשות והטינות שדחקו ב"קילומבו פרנסואה וילון "הזה, כפי שהגדיר אותו קורטזר, באות לידי ביטוי ואותן" תמונות בלתי ניתנות לערעור ומספרות "שהציבו אותנו מול עצמנו ונגדנו חולשות מבישות.
