היכולת לנוע בקלות בין נרטיב לשירה תמיד מעוררת קנאה, במקרה זה אני מתכוון למחבר הקובני זואה ולדס. אם לתאימות היצירתית הקסומה הזו נוסיף כי היצירתיות הפורה המתפשטת בין עשרות יצירות, עלינו להיכנע לראיות אלה הנוגעים בסגולת הגאונות.
כמובן, במקום שאתה לא יודע, אתה לא יכול להיכנס לזה. אז אתעלם מההיבט שלו כמשורר ואמקד את עתידו בתחומי הפרוזה. למרות שכמובן, החיבה ללירית משרתת בעלילות של ולדס להתוות זוהר אסתטי עמוס בסמליות ומשקעים.
זואי ולדס פונה מהז'אנר ההיסטורי לדיוקנאות האישיים ביותר של אקזיסטנציאליזם הניחן תמיד בקצב, דבר שמעניין את הכרוניקה הטובה.
דמויות עמוסות תמיד בפצעים עמוקים או געגועים חיוניים הגדרות בהוואנה, מיאמי, מדריד או בכל מקום אחר בעולם היכן להתגבר על ההומניזם ההוא שחודר לכל רומן שיכול לשאוף להפוך לקלאסיקה של תקופה או של כל מקום. סופר שעליו לצלול לביבליוגרפיה נרחבת כפי שהיא מוכרת בהרחבה בפרסים ספרותיים גדולים.
3 הרומנים המומלצים ביותר מאת זואה ולדס
נתתי לך כל חיי
זה מוזר כיצד קובה הופכת לידיהם של מחברים רבים באותו עולם נפרד המתקדם במקביל לאופייה כמעוז פוליטי של זמנים אחרים.
כותבי ריאליזם מלוכלך כמו פדרו חואן גוטיירז, שמתאים לאותה רוח הישרדות קובנית, או לאחרים פדורה, האחראי על ניצול הייחודיות המסוימת של האי כדי להציע ז'אנר שחור למים האחוריים של הקריביים.
במקרה של הרומן הזה של ולדס, עם תפקידו של קוקה, אנו מתקדמים דרך סיפור המייצר סימפוניה בין העיר לאישה, בין הוואנה לקוקה.
שניהם מתמודדים עם שינויים, תשוקות המסוגלות לשנות הכל, אכזבות ונטישות. לעולם לא קל להתקדם בעיצומה של מהפכה שתתרחב עד היום עם התווית הזו שתשרת את האסון.
זו הסיבה שאור הוואנה ואור קוקה מתגלים עמומים, ומחכים לקסם הלילות שעוקבים זה אחר זה בטירוף הבולרוס, עד שהייאוש יופנם כהומור טרגי, הישרדות מול כלום, מול החופים שאליהם לא יגיעו אוהבים אבודים, רק הצללים שלהם להיצמד אליהם בירח דבש בטעם מעופש. חופים שאליהם לא מגיע השגשוג האמיתי של מהפכה שהגיעה לירידה.
הכל היומיומי
גלות יכולה להיות מקום שבו בסופו של דבר הוא יותר מתמיד אחד מאותם שורשים שנקרעים מגורלם. ברומן זה עם תפאורה בוהמית מתרחש מיזוג קסום בין הדמויות המוזרות ביותר של אותה פריז שספוגות בציפורי לילה עם העמדת פנים של אמנים עם קהילת גולים קובנים בראשות יוקנדרה שחוזרת לבירה הצרפתית בחיפוש אחר זה. הזדמנות שנייה להיות מאושרת.
הטבעיות שבה דמויות הלוויין שרודפות את היקום של יוקנדרה נעות, מעדיפה חיקוי עם הפילוסופיות המועילות ביותר של הישרדות, של חיפוש אושר בתשוקות ובעולם התחתון.
ובין ההומור שאפשר לזקק מחמת הדבקות, רמז של אומללות, של געגוע לקובה, של חוסר שביעות רצון ממשטר קובני שנראה שהוא עומד להימשך זמן רב יותר מחייהם. מפעל מוזר ומרתק שבו אנו נהנים מאקזיסטנציאליזם ברחוב, בין השגרה, מאותו חיי יומיום שאנשים שמרגישים שהם לא במקום עשויים להיראות הדבר הכי לא מציאותי בעולם.
האישה שבוכה
לדמויות המיתולוגיות ביותר תמיד יש את הצד האפל הזה שאינו אלא מהותן כאדם שמעבר לאור הזרקורים, הראיונות והיצירה.
אני יודע שאני ספקן, אבל אני בהחלט חושב שביוגרף תמיד יגיד 5% מהאמת של כל דמות המסופרת. כל עבודת הדוקטורט הזו באה לאיסוף אחת מאותן יצירות המתפשטות ממטוסים שונים מאוד לידועים.
דורה מאר הייתה אמנית שיחסיה עם פיקאסו, בין אם בשל סיבות ישירות או עקיפות (אני לא הולך להיות השופט), בסופו של דבר אבדו בסוריאליזם שבסופו של דבר היה מערכת היחסים שלה וחייה.
בספר זה על דורה, זואה ולדס לוקחת אותנו למה שיכול היה להיות אותו עולם בהיר בתחילת דורה בפריז ובהדרגה מסנוור את מערכת היחסים שלה עם פבלו רויז פיקאסו. בטרגדיה שעליה הצביעו חייה של דורה, המחבר מציע לנו דרמה טעונה בקסם המוזר ההוא בין הבוהמה, התשוקה והנוער, הביניים לפני שהכל מתכהה.
מעניין אותי הספר החדש שלך של אסטרו ובטיסטה
תודה לך גונזאלו