ג'וליה קרוהן הוא אחד הקולות החדשים באינטימיות ההיסטורית-רומנטית (איזה תת-ז'אנר שהמצאתי זה עתה) שבאמצעותו יוצרים גדולים עכשוויים כמו מריה דוניאס, אן ג'ייקובס o שרה לארק.
אך המפגש המשמח של המחבר עם המרחב הספרותי הזה המשותף לגדלים אחרים לא היה משהו שנמצא בפעם הראשונה. לא לפחות אם מסתכלים על הרשימה האינסופית של שמות בדויים שאומצו בדרך: לאה כהן, קרלה פדריקו, סופיה קרונברג, קתרינה טיל או קירה ברנן. אמנם אין צורך לחשוש מהשם ריקוד, שכן עד כה הגיעו לספרד רק יצירות חתומות כ-Kröhn או Leah Cohn.
הנקודה היא שבהמצאתה האחרונה, הסופרת האוסטרית הזו מצאה סביבה יצירתית מאוד תורמת להתפתח כסופרת רבי מכר. ובאותו איזון סגולי בין ההיסטורי, הרגשי והתיאורי יש וריד גדול של קוראים שנהנים מכל מסגרת חדשה לקראת אמפתיה קיצונית של החיים הקרובים ביותר.
3 הרומנים המומלצים ביותר מאת ג'וליה קרוהן
בית האופנה
אנו נכנסים למגרש מהנה לחלוטין, הממוקם בין קשר עלילה הלוך ושוב באמצע המאה העשרים. במילים אחרות, מעין סאגה מסונתזת שיכולה להוביל לפריקוולים המתפרסים על רגעים שלא סופרו. רק ברומן זה המהותי מציל באופן עקרוני, עתידה האניגמטי של תקופה המקשרת ביןשלוש נשים מאותה משפחה משנת 1920 ועד תחילת שנות השבעים.
הרבה זמן לשזור את הקשרים האלה יחד, הרבה אפשרויות לפאני, ליסבת ורייקה להתמודד עם גורלם, כתובות עם ההליך הקסום הזה שלפעמים הוא מתסריט כאילו מישהו באמת אחראי על ההבנה של הכל. רק שהגיבורים יודעים מעט על החוטים המאחדים אותם מעבר לעץ המשפחה הטבעי שלהם. הם חיים את מסירותם לאופנה בכל עת. ושם המחבר מנצל את ההזדמנות להציג בפנינו בעזרת משיחות מכחול מיומנות את השימושים והמנהגים שקופצים מעבר לאופנה לזרמים חברתיים ומוסריים. החסד טמון בכך, בתירוץ של אופנות, חולף אך תמיד הלוך ושוב, כמו החיים, את סודות המשפחה ואת ייסורי חוט הכסף ההוא הכפוף לתיקון מניות.
במבט על רגעים משמעותיים בחייהן, שלוש הנשים יתמודדו עם רגע ההחלטה ההוא שמשנה הכל. רק בהיותו אותו תסריטאי מעולה שיכול להבין כל דבר, אולי כמה רמזים לצופים מנוסים (כגון צעיף אדום פשוט) יכול לקבל את החלטותיהם על סמך האפשרות הטובה ביותר, כך שהכל יתחתן עם הקאדנס הנפלא של סימפוניה המתנהלת לאורך רוב המאה העשרים, בין אורותיה וצלליה.
בית האופנה (פריקוול)
ברור. מול סיפור המתפרש על פני כל כך הרבה שנים עם קפיצותיו ושינויי הנוף שלעולם לא יכולים להציג באופן מלא את ההיסטוריה האפשרית, תמיד יכול להיות מעניין לנצח את אבני החן האלה לאוהבי העלילה הראשונית. וגם, הכל בחינם, לחבר כל מיני קוראים למטרה של בית האופנה הזה שמצביע על המשכים אחרים.
בפרק ההקדמה הזה של ספר אלקטרוני בלבד אנחנו נוסעים לפרנקפורט בשנת 1848. שמלת הכלה שבתה של משפחת לוהמן הנכבדה, אחת המכובדות בעיר, מתכננת להינשא היא שערורייה. הוא לבן מלמעלה למטה, ובתלבושת כזו עד כה רק מלכות הלכו במעבר. אולם שערורייה גדולה עוד יותר היא שהנרייט, העובדת כ"תופרת "עבור הלוהמנים וייצרה את השמלה, ניסתה זאת בחשאי כדי לראות כיצד היא תתאים.
ולפני שהוא יכול להוריד אותו, המהפכן יאן הינריקס שוכב על שולחן המטבח של הבית, שטוף דם לאחר שהצליח לשרוד את הקרב על המתרס. ואז יורדים אירועים...
נפילים
חתום בשם לאה קון, אם התחלת לקרוא את העלילה מבלי לדעת על השם הבדוי, היית מתקשה לזהות את העלילה עם משהו דומה למה שנכתב על היקום של בית האופנה. כי כפי שכבר מעידה הכותרת, אנו מתקרבים לצלם של הנפילים האגדיים, ילדי מלאכים ונשים נטולי ירושה. רק המחברת נותנת לו את הטאץ' המיוחד שלה בכך שהיא משלבת את סופי כאמא של נפילים כגיבורה במקביל.
הכל נבע מפגיעת אהבה. ואז הגיעו ההשלכות. ואולי נטישתו של נתנאל, אביו של היצור הגה, אינה משהו קפריזי אלא החרטה על כך שנתן חיים לאדם חדש כמוהו, שנענש לטייל בעולם בלי סוף, על סף הנצח. רק שהנצחי, ללא סוף בר השגה, יכול להיות נתיב מעורר רחמים לעבר האין. הגעתה של אורורה, הבת, יכולה לתת משמעות לכל דבר.
