מעטים השחקנים בעולם שאוהבים דיקפריו. שחקן שמנצח את כולנו עם יכולת המשחק שלו, הרבה מעל כל מתנה פיזית אחרת או כל סוג של כריזמה ברורה. בכל תפקיד השחקן הזה יודע לנצל את הניואנסים המוזרים ביותר של פניו הנערים. ריקטוס נעורים תמידי שממנו ניתן להקרין את הסתירות והפרדוקסים של מראית עין בלבד. וזה דורש כישורים שרק מישהו כמוהו יודע לנצל.
עבור כל שחקן אחר, הופעתו בטיטאניק הייתה פסגת הקריירה שלו. אבל לדיקפריו הנוכחי זה נשאר כמעט אנקדוטה. כי גם מה שבא אחרי וגם מה שמתגלה לפני טיטאניק משדר איכות וכושר המצאה. היזהר, אותו דבר קורה עם קייט ווינסלט שהיא הרבה יותר שחקנית בסרטים אחרים עם תקציב נמוך יותר.
אבל אם נחזור לדיקפריו, אין ברירה אלא להסיר את הכובע לאפיון שהוא חיקוי מושלם עבורו ואמפתיה מוחלטת לקהל. אני מתייחס לתחושה הזו של שכחה מוחלטת מהשחקן (משהו שעולה יותר מול נוכחות סוחפת כמו זו של בראד פיט) להיכנס לנשמה של הדמות. ללא ספק, אם הייתי במאי ומתעדף את המסר ואת המשמעות של הסרט, תמיד הייתי בוחר בליאונרדו דיקפריו.
3 הסרטים המובילים של לאונרדו דיקפריו
את מי אהב גילברט ענבים?
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:באופן מוזר, לא בסרט הזה יש לדיקפריו תפקיד ראשי. ובכל זאת הכל סובב סביבו. למען העלילה של הסרט עצמו, כמובן, אבל גם בגלל שהוא יודע שהנוכחות שלו קבועה. אחד מאותם סרטים שלא כל כך זכורים אבל שמביע עוצמה פרשנית שלא נראתה רק לעתים רחוקות.
הוא ארני, אחיו של גילברט (גם הוא הוצא להורג בצורה מושלמת על ידי ג'וני דיפ). שניהם מתגוררים בביתם עם אמא שיכולה לתת מעט טיפול. למעשה, האם היא נטל קל, רקע שהופך את קיומם של האחים בעיירה נידחת בעומק ארצות הברית לטראגי עוד יותר.
גילברט חייב להזיז את הבית קדימה או, לפחות, לא להיכנע למשקל הגג שלו שמאיים ליפול עליו (אני מטפורי). כי הוא צריך לחיות חיים אחרים והוא יודע זאת. אבל צורת האהבה היפה והמלנכולית ביותר, הכחשה עצמית, מכבידה עליו יותר מדי. גילברט מנהל את הרומנים שלו עם אישה נשואה ומתחיל להכיר אהבה שתזמין אותו לחשוב על עתידים שהוא לא יכול להרות עם עוליו.
באמצע, בציר מעל הכל, בולט ארני. ארני הלא כל כך קטן כבר, מסוגל להישאר באמבטיה כל הלילה אם גילברט ישכח להוציא אותו אחרי המקלחת שלו פעם אחת. הארני שאוהב בין התכרבלות חונקת שנאחזת בג'ילברט למקום שבו בוערים חייו לאט כמו שהם מוצקים. המוגבלות של הילד אמיתית, אמיתית לחלוטין במבטו של דיקפריו, בתנועות שלו, בהליכה שלו. דיקפריו מאכלס את גופו שלו כאילו הוא באמת ארני שהחליף אותו בלי שאריות ממנו. אפקט מרתק שמדהים אותי עד היום.
Shutter Island
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:נתחיל מהסוף. יש סצנה מפחידה אחרי כל ההתפתחויות הסוערות של העלילה (לא אפרט יותר למקרה שלא ראיתם אותה). העניין הוא שדיקפריו מעשן סיגר למרגלות גרם מדרגות אבן בבית המקלט הישן. היום מתון ונראה שהעננים השחורים עברו עונה טובה. באותו רגע מסביר דיקפריו את הסיבות לפרשנות שלו במוצא האחרון. כי הוא מדבר על מה שהדמות שלו הייתה צריכה לחוות. אבל במקביל אנו מגלים את השכנוע המלא בתפקידו במבטו הפוגע... «המקום הזה גורם לי לחשוב. מה יותר גרוע? למות כמו מפלצת או למות כמו אדם טוב?
עוד סרט מרתק בו דיקפריו מגיע לרמות של פרשנות טרגיקומית עם השלכות סיסמיות על הנשמה. החקירה שהופקדה על אדוארד דניאלס (דיקפריו) לוקחת אותו לבית חולים פסיכיאטרי שבו אישה נעלמה בנסיבות מוזרות. בין הסצנות האחרונות, אדוארד מצביע על חזון מטריד להפליא של טירוף. מציאות ובדיה כמרחבים לחיות בהם כפי שהכי נוח לשרוד את האסונות שעלולים להתרחש. עצם האכלוס בעולמנו התלוי בסובייקטיביות שלמה מחדיר בנו את הכוונה הזו לחשוף שאין דבר יותר נכון ממה שאנו בסופו של דבר מדמיינים.
נוף מפחיד עם מיקומו של בית החולים הפסיכיאטרי בין נקיקים וצוקים המצביעים על המצבים התלולים שגיבורי הסיפור הזה צריכים לעבור. חקירה מגנטית סביב האישה האבודה שמובילה אותנו לרעיון חלומי המבקש סוג של טיהור נפשי. יותר תפאורה חשוכה, סוערת מבחינת האקלים ובו זמנית מעיקה כשפערי האור המעטים נפתחים כדי להצביע על האמת שמעולם לא חיפשה בחקירה.
הזאב מוול סטריט
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:הסרט שבו דיקפריו מראה לנו כיצד בני אדם יכולים לעבור את השינוי העמוק ביותר שלהם. מהילד הצנוע שמחפש דרך לשגשג, ועד לזאב חסר הרחמים והבלתי מוסרי שבסופו של דבר שוכן את נשמתו. באותה עלייה פרדוקסלית לפסגה שבה מתגלה הירידה לגיהנום שלו, ליאונרדו דיקפריו מלמד אותנו את הטעם הזה ליוקרה וגם להימורים בבורסה. הזאב הזה מוול סטריט בעור הכבש של דיקפריו, המתנשא לפושט רגל בדמותו שלו, נראה כמו דוריאן גריי מודרני. הדוגמה שאליה שואפים הזוכים בשוק החופשי הנוכחי ללא מטרה אחרת מלבד שאפתנות מוגזמת.
שאר הסרט הוא הרפתקה בקצב מהיר בוול סטריט הכי מצויר ולא פחות נכון. ככל שהכסף נכנס, דיקפריו וחבריו הופכים כהים יותר ומתמכרים לכל מיני פגמים. עודפים כימיים ומיניים וכמובן הכתם שמתפשט כדי להפוך את חייהם לריק מתחת לרגליים שפתאום נראה שהם גורמים לנפילה.
10 תגובות על "שלושת הסרטים הטובים ביותר של לאונרדו דיקפריו החייתי"