בקולנוע של היום אנו מוצאים מספר דוגמאות של טנדמים נפוצים של במאי-שחקן. ללא ספק, ידע הדדי מביא את החשבון הטוב ביותר לסרטים ואפילו, מי יודע, בהוזלת עלויות. טים ברטון יש את ג'וני דיפ, סקורסזי מציג את DiCaprio פעמים רבות. ו דיוויד פנצ'ר זה הבמאי בר המזל שתמיד מוצא את בראד פיט מוכן לגלם את גיבורי סרטיו.
ברור שלתסריטים שעליהם מביים פינצ'ר יש מוניטין מסוים של גיבוריהם וכך מובטחת הברק של השחקן או השחקנית התורנית. כמעט תמיד מדובר בעלילות שבהן דמות בולטת מעל הכל. משהו כמו אנתרופוצנטריות חיונית עבור הצופה כדי לחקות, להזדהות ואפילו לאכלס את עורו של הגיבור כדי לנוע בעלילה עם אותן אי ודאות, דאגות ורגשות.
3 הסרטים המומלצים ביותר של דיוויד פינצ'ר
מועדון קרב
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:לצלילי "Where to go my mind" מאת הפיקסיז, פינצ'ר מרים את הרומן ממנו צ'אק Palahniuk ומעלה אותה לקטגוריית העבודה הפרדיגמטית של הפרט הנוכחי. אזרח שקוע בחברת רווחה כביכול שהופכת לפעמים לניכור מוחלט. אדוארד נורטון הוא בראד פיט ובראד פיט יכול להיות אדוארד נורטון אם נורטון יקבל הרבה כדורים. בקיצור, שניהם טיילר דורדן...
משחק הזהות המושלם לכוון את האידיאל הזה של האדם שהיינו רוצים להיות ברגעים מסוימים שבהם שום דבר לא מתאים לנו. במיוחד במקרים של הכמיהה הכי נקמנית וחסרת רחמים בלתי אפשרית, איזה טוב מוסרי וחברתי מונע מאיתנו להיות. לכן הכל מתמקד באלימות שנולדה מאכזבה, מסכום התסכולים, מהמתח והדרישות של העולם של היום. טיילר דורדן המפסיד (החיוך של אדוארד נורטון מקל עוד יותר) וטיילר דורדן שיוצא מכל פנטזיות ההרס העצמי שלו בלתי מנוצח. עד שהכל יתפוצץ מההתפוצצות המוזרה.
הכל מתחיל בטיול במטוס, כשטיילר, עובד המשרד האפור, פוגש במוכר סבון כריזמטי שמחזיק בתיאוריה מאוד מסוימת: פרפקציוניזם הוא דבר עבור אנשים חלשים; רק הרס עצמי הופך את החיים לשווים חיים. שניהם מחליטים להקים מועדון לחימה סודי, שבו הם יכולים לפרוק את התסכולים והכעס שלהם, שיזכה להצלחה מוחצת.
המשחק
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:סרט מרתק עם מייקל דאגלס המופתי. אחד מאותם סרטים ששוברים את הסיפון מבחינת טוויסטים בעלילה. כי למרות שהנושא מצביע על מודעות של הצופה לגבי הטרומפ ל'אייל שהוקם על דאגלס, הדברים יכולים להתהפך בצורה הכי לא צפויה. משחק פסיכולוגי של מראות המרכיב לסירוגין ודאויות ומבוכים בזמן שהפעולה מתפתחת ללא נשימה.
למיליארדר ניקולס ואן אורטון (מייקל דאגלס) יש כל מה שגבר יכול לרצות. אבל קונרד (שון פן), אחיו הסורר, עדיין מצליח למצוא מתנת יום הולדת שעשויה להפתיע אותו: הצטרפות למועדון פנאי המסוגל להתאים הרפתקאות ותחביבים ייחודיים.
אי אפשר להרחיב את העלילה של הסיפור הזה בלי לכוון לרזולוציה הסופית, אז אשאיר את זה עכשיו כדי שאם עדיין לא ראיתם את הסרט הזה מ-1997 (אחרי כמה שנים אולי הכל), תהנו ממנו. חמוד .
הסיפור המופלא של בנג'מין באטן
זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:ברעיון זה של החיים כגישה מעורפלת, עליו הוא כבר הצביע קינו כשהוא אמר שאנחנו צריכים להתחיל את הגיל ולסיים באורגזמה בורחת, בראד פיט מצליח לממש אותה בהפיכתו הבלתי ניתנת להפרעה, מתוך הנחה שהוא הולך נגד הזרם ושהמות הקדושים עוד יותר. כי רגעי שיא, בחיים השזורים זה בזה ברגעים של שפע, תמיד יכולים להיות אידיאליים בזמן ההמתנה להזדמנות שנייה. אבל במקרה של בנג'מין ודייזי, הכל במקרה נשכח, כדי להניח תבוסות קשות עוד יותר מאלה שהעניקו המעבר הטבעי בעולם הזה.
בבימוי הפנטסטי הזה שבסופו של דבר מגיע למושגים טרנסצנדנטליים, בנג'מין באטון מצליח לגרום לנו להאמין שמתנותיו האפולוניות הן קללה שממנה ניתן לחלץ עוד חזון חיים שבו פחדי המוות שמציינים אותנו, באופן ישיר או סאבלימינלי בין כל מסגרת שלנו. ימים, הם לא יותר מאשר ציפייה לאותו הכלום שנולד ורגעים לפני לא קיים.
החיים הם אותה ברכה שמקורה בניצוץ שמצית הכל והנשימה הזו שלוקחת את האור לנצח. בנג'מין באטון מלווה אותנו לזמן מה ואז נותן לנו ללכת עם החיוך הבלתי נשכח הזה, כאילו הוא מעביר את הביטחון שהמוות הוא לא כזה ביג דיל. או אפילו שאחרי פעימת הלב האחרונה שלנו הוא יכול לצפות למשהו שהוא ישאף אליו לנצח כי הוא כבר ידע את זה לפני שהגיע לעולם.