יש סופרים שמחים להכיר. קריינים משוכנעים בעלילותיהם כיצירות מופת אמיתיות של אדריכלות ספרותית. ואז יש סוגים אחרים של סופרים שעושים במקצוע את התרגיל הכנה של חיפוש הנשמה והקרנה של הדמיון.
בשביל זה אף פעם לא מזיק להצטייד בכלים שמקלים על הדמיון לבזבז אנרגיה. לאחר מכן, הכל זורם והאירוניה יכולה להרשות לעצמה להיות מניפולציה על ידי הומור, בעוד הסוריאליזם משתולל על הבלתי מפוקפק.
טירוף של רעיונות ותחושות בחדר האפל הזה שהוא העולם. תענוגות שאין לתאר עם ספרות שאינה הולכת עם עייפות או עלילות צרות.
טרם ציינתי את שם המחבר המדובר. היא כריסטינה סאנצ'ס אנדרדה והביבליוגרפיה שלו היא תמיד מפגש נעים עם אקזיסטנציאליזם נחוש יותר לא להשאיר כלום בחוץ, להיות בדיוק זה בכלל.
הקל והכבד. הזמן הכי חולף שממנו החיים זורמים יותר ויותר בצורה בלתי נשלטת עד לשנייה הנצחית שלעולם לא מתקדמת גם בגלל אושר קיצוני או מלנכוליה בלתי ניתנת להשגה. השתקפויות של קיום מהיום-יום למה שעשוי להיות טרנסצנדנטי במעבר שלנו בעולם.
תרחישים ודמויות מאוד ספציפיות שקל להכיל בעור שלך ועם זאת גם פנטזיות או לפחות סמלים כאילו נוצרו בחלומות. סופר מומלץ מאוד.
3 הרומנים המובילים המומלצים מאת כריסטינה סאנצ'ז אנדרדה
הילד שאכל צמר
עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי, כשאתה בוחר לראשונה ספר סיפורים קצרים מאת כל סופר, אתה מאשר את הערך שלך בספרות למרחקים קצרים. כי הסיפורים הם העימות מול כלב בזירה; או אותה נשיקה חולפת של אוהבים מזדמנים; או גילוי הדברים הראשונים כל כך קצרים בצורה לא הוגנת. הנצחי דווקא נגיש יותר כשקוראים אותו בישיבה אחת.
ילד שעבר טראומה מהיעלמות הטלה שלו מתחיל לאכול צמר, אותו הוא מקיא בצורת כדורים; מטפלת חולמת להגר לאמריקה תוך שמירה על חלב באמצעות גור; למרקיז נותנים שיניים מלאכותיות ממקור מפוקפק; לילד מסירים את השקדים, שבסופו של דבר הם גביע; נמל מצליח לשרוד הודות לסוד בל יתואר; אישה זקנה מקבלת החלטה חסרת תקדים לאחר מות בעלה; עובד משרד בוחר חברה מקטלוג, שבסופו של דבר מסתבר שהיא לא האישה עליה חלם... אלו הם כמה מהגיבורים המוזרים של הסיפורים העסיסיים שנאספו בכרך הזה.
נעים בין המקאברי לאירוני, בין האגדה לגרוטסקית, הריאליזם הגס ביותר והפנטזיה הפרועה ביותר, הסיפורים הללו הם דוגמה מצוינת ליקום הספרותי המסוים, הבלתי ניתן לחיקוי והמגרה של כריסטינה סאנצ'ז-אנדרה.
הם מציגים את גליציה הכפרית, ספרד העמוקה, סצנות פארסה, דמויות מוזרות וסיטואציות בלתי אפשריות. מוות, מין, חמדנות, חלומות בהקיץ, הטעיות ואכזבות מופיעים, אבל גם פשע מדי פעם, נגיעות גרוטסקיות, נגיעות מקאבריות והומור מאוד מוזר, מצחיק ולפעמים מטריד.
המחברת, שכבר הותירה עדויות לעוצמת קולה האישי ברומנים נפלאים כגון החורפים y מישהו מתחת לעפעפיים, כאן הוא מפגין שליטה מופלאה במרחק הקצר עם סיפורים מפתים ומפתיעים, מלאי תפניות בלתי צפויות. סיפורים מעוותים להפליא, מצחיקים בצורה מטרידה, מרמזים בצורה בוגדנית.
הנוסטלגיה של האישה הדו-חיים
איך היה סבינה, "אין נוסטלגיה גרועה יותר מהגעגועים למה שמעולם לא קרה". מאחורי מסך המציאות, אגדות מרכיבות סוג כזה של אפוס נוסטלגי שמגדיל עובדות או הופך אותן לנדירות יותר. בסופו של דבר יש קומנדיום משני הצדדים של העובדות. הספרות של כריסטינה אחראית במקרה הזה למלא הכל באותה תחושה סופית קסומה של מה שנחווה בעורות אחרים כדי להרגיש שהכל נכון, נכון באופן טרגי.
הזקנה לוצ'ה עומדת להיהרג על ידי בעלה לפני מבטה הנדהם של נכדתה. מקורו של הסבל שנצבר במשך עשרות שנים מתחיל בשעות המוקדמות של ה-2 בינואר 1921. לוצ'ה הצעיר חי את ספינת הקיטור. סנטה איזבל בפתחו של שפך ארוסה, מול האי סאלבורה. בזמן שהגברים חגגו את בוא השנה החדשה, הנשים התמודדו לבדן עם הצלת הנמלים על ידי השלכת עצמן לים עם הדורנות שלהן.
הן נחשבו לגיבורות, אבל נשמעו שמועות גם על התנהגויות לא כל כך אפיות, שבהן חמדנות וביזה התקיימו במקביל. באותו לילה הלכה לוצ'ה לחוף בלבוש כלה: היא גררה את שערה הארוך, והיא נתנה לבלבול להוביל אותה אל מול נמל עירום אך חבוש מגבעת. מי היה? מוזיקאי אנגלי או השטן בהתגלמותו? למה לוצ'ה הגיע עירום כמוהו? מה שקרה באותו יום יסמן את חייו, של בתו וגם של נכדתו.
השילוב של עובדה היסטורית בעלת השלכה עצומה בימיו, עם בדיה מאפשר כריסטינה סאנצ'ז-אנדרה צא למסע ייחודי בין שלושה דורות של נשים מקהילת דייגים קטנה ומלאה בדמויות בלתי נשכחות (כגון ההיפי החידתי Stardust, או ג'וסה הפרוש).
שוב, המחבר מערבב במומחיות את הריאליזם הגס ביותר עם דליריום סוריאליסטי, ומזכיר ניחוחות מדויקים של האדיר זה, הריאליזם הקסום של קונקירו והגרוטסקה של ואלה-אינקלן. התוצאה היא רומן מרתק: הרהור על זיכרון הכולל סודות וקנאה, אשמה קולקטיבית ותשוקה נשית; אתגר לקורא, כתוב במיומנות טכנית ובפרוזה יוצאת דופן, המסוגל ליצור משחק היפנוטי שלא מסתיים עד העמוד האחרון.
מישהו מתחת לעפעפיים
יש כאלה שמדגישים את האהבה בתור תפוח העין. אבל אין דבר יקר יותר ממה שנמצא על העפעפיים כשאנחנו לוחצים אותם כדי לברוח מהאור המסנוור או כשהם הופכים לשלב שבו חלומות מתרחשים. כי אלה הם שנשארים תמיד, בלתי אפשריים ובלתי נשלטים כפי שהם נכונים ביניים מההתעוררות ועד הגעת הסיבה המוחצת.
שתי נשים זקנות, אולבידו פנדיניו והמשרתת שלה ברונה, מחליטות לצאת למסע, מסע אחרון. הם יעשו זאת בחיפושית פולקסווגן ישנה, שבתא המטען שלה הם מציגים חבילה חשודה שנראית כמו גופה. דוניה אולבידו תנהג, שהיא המחזיקה הגאה ברישיון הנהיגה הראשון שהונפק לאישה בעיר סנטיאגו מסיבה כלשהי.
שתי הנשים (שבילו חצי חייהן ביחד, נלחמות כל היום אבל לא יודעות לחיות אחת בלי השנייה) יוצרות זוג מוזר. הם היו מאוחדים לנצח באירוע נורא מהעבר: אירוע הקשור לנישואיו של אולבידו לעורך דין בעל אהדה גליציית, משפחתו האקסצנטרית – הכוללת אח לאסוף בובות שעורך טיולים מסתוריים לפריז ואמא מטורפת. לבצילים ו ניקיון – ופרשיות אהבתה של עוזרת הבית, על רקע פרוץ מלחמת האזרחים והעולם הכפרי בגליציה.
בטיול האחרון שלו (שעשוי להיות גם לעבר, על מטען השנאה והזיכרונות שלו, ואולי בחיפוש אחר אותו "מישהו" מתחת לעפעפיים) יתלוו תקלות ומפגשים מגוונים זה לזה: עם כתב טלוויזיה המעוניין לראיין גברת אולבידו כי היא כביכול פגשה את אלווארו קונקירו, או עם זוג שומרים אזרחיים שיעזרו להם בחיפוש אחר שיניה המלאכותיות של ברונה, שנזרקו מהחלון.
בין הגרוטסקי ל סרט מסע סנילי, הרומן המטורף הזה עם נגיעות מקאבריות מספר את בריחתן של שתי נשים שהן תערובת של תלמה ולואיז והזקנות החביבות והאימתניות של ארסן לרחמים בגרסה גליצית. כי אולבידו וברונה משאירים אחריהם שובל של גופות גם בהווה וגם בעבר. כריסטינה סאנצ'ז-אנדרייה בונה שתי דמויות בלתי נשכחות אותן היא מכניסה להרפתקה מטורפת, מצחיקה ואנושית עגומה.
קראתי את הנוסטלגיה של האישה האמפיבית וזה פשוט יפה