בלי להיות אחד הבמאים הפוריים ביותר על הבמה העולמית, או דווקא בזכות זה, כל מה ששמי באיונה מציג בסופו של דבר מטפס לראש שלטי החוצות ברחבי העולם, כפי שהיה אומר חבר קבוע וממציא מילים, " באופן איספופי."
לפעמים יורש ל טים ברטון בבימוי האפל שלו, אבל בסופו של דבר הוא ממזר של פנטזיות כאלה לפרוץ לכל נושא אחר. כי להיות מחורר זה רע או כי תמיד יש עלילות מעניינות להלחין. הנקודה בדמיוני באיונה היא לבנות מתח ומתח. וזה נוגע גם להיבטים הרבה יותר אמיתיים כמו המקרה של נוסעי טיסה 571 התרסקו באנדים המרוחקים ביותר...
כן, יש תהום בין "מפלצת באה לראות אותי" ל"חברת השלג". אבל משני הצדדים של המציאות והבדיה נמשכת התחושה שהכל הוא חיים על קצה הסכין, בין פחדים, אי ודאות והימורים תמיד לקראת הישרדות כסאבלימציה האינטנסיבית ביותר של החיים. וכך, הקולנוע, בידיה של באיון, הוא מעל לכל החיים עם הצללים הקפואים והעמקים הזוהרים והצבעוניים.
3 הסרטים המומלצים ביותר של חואן אנטוניו באיונה
ה-sociedad de la nieve
זמין פה:הכל נראה בסרט "ויבן", נכון?
אין מה לספר יותר על חוסר המזל של הניצולים הצעירים מהתרסקות המטוס הטרגית ב-13 באוקטובר 1972, יום שישי לעוד סימנים ועוד פחד מאמונות טפלות. אבל את הדרמות הגדולות, החוויות העל-אנושיות הגדולות תמיד אפשר לספר מחדש. זה יקרה עם 13 הילדים ששרדו 17 ימים במערה מוצפת, עם חילוץ קלסטרופובי מאין כמותו. כי סרטים כמו שני האירועים האלה תמיד אפשר לצלם מחדש. כי האמת, כשהיא עוקפת את הבדיון מימין במהירות שנות האור, ראויה לספר שוב ושוב כדי לגלות עד כמה רחוקים גבולות האדם.
בהזדמנות זו, באיונה אוסף ספר שנכתב מאוד לאחר מעשה. כי הספר הראשון שיצא לאור עם עדויות ישירות יצא בשנת 1974. אם כי נכון גם שיצירתו של פבלו וירצ'י, שבאיון קיבלה השראה ממנה, זוכה לפרספקטיבה מבלי לדעת אם המציאות מעוותת במקצת מהאפי או המקאברי. אני אומר את זה כי חלוף הזמן מגדיל את המיתוסים בצורה כזו או אחרת.
כך או כך, החוויה החזותית של הנסיבות המבעיתות שחוו גיבורי ההישרדות הללו מעוצבות בידי באיונה בכך שכל מה שבני אדם מסוגלים לו, אחווה, ייאוש, טירוף, אלימות, ידידות... וכי תקווה נידחת שיכולה להישמע כמו כינור רך אם לחיים האמיתיים היה פסקול כשהם מתמקמים בדרמה בלתי נסבלת.
מפלצת באה לראות אותי
זמין פה:לילות רבים המפלצות מגיעות. הם יכולים להתחבא מתחת למיטה שלך כדי להיצמד לקרסול שלך כשאתה יוצא לעשות פיפי באמצע הלילה. או שהם יכולים להישאר בארון, להציץ דרך המעילים דרך הדלת הארורה הזו שהשארת פתוחה לפני שטיפסת למיטה עם הסדין עד הצוואר.
במקרה הכי גרוע, כשהמפלצות מגיעות, אתה יכול, בתור ילד, לנסות להתקשר לאמא או לאבא אם אתה יכול לקבל קול. אבל התרחיש הגרוע ביותר הזה מחמיר אפילו לפעמים, כאשר ילדים לא יכולים למצוא אמא או אבא להתקשר אליהם.
במקרה כזה אתה צריך להתיידד עם הפחד, עם המפלצת. ועם מזל, המפלצת אולי לא רוצה להפחיד אלא לשחק. או מצליחים לשכנע את הילד שהכעס שלו מוצדק ושהשהייה שלו בצל יכולה להיות עולם חדש ומרתק לגלות..., לא לפחד שוב לעולם.
בית היתומים
זמין פה:הבלתי אפשרי היה מגניב בעיני. זו מההרפתקאות האמיתיות ביותר לאחר הצונאמי דומה מאוד לסרט תיעודי בדיוני מגוף ראשון. אבל אני בטוח שלבאיונה תהיה חיבה מיוחדת, אם לא נטייה, לבית היתומים שלה. יותר מאימה, מתח. ויותר מאשר גותי, מרושע. אני אומר את זה כי נראה שתווית האימה הגותית הרגילה שלו גורמת לזה להיות קשור לדרקולה או משהו כזה. וזה סרט עם הרבה יותר צ'יצ'ה, עם מתח שמקיף אפילו את הקיומי שכן הוא מתחבר לפחדים אטאוויסטים, עם דמיונות שמגיעים מכל צללי העולם, הפיזיים והפסיכולוגיים.
לורה מתיישבת עם משפחתה בבית היתומים בו גדלה בילדותה. מטרתו היא לפתוח מעון לילדים נכים. האווירה של האחוזה הישנה מעוררת את דמיונו של בנו, שמתחיל לתת לעצמו להיסחף בפנטזיה. המשחקים של הילד מדאיגים יותר ויותר את לורה, שמתחילה לחשוד שיש משהו בבית שמאיים על משפחתה.