למי שמבין שאנחנו בהחלט מציירים משהו בעולם הזה, החיים הם בדרך כלל לשרוף שלבים. וגם גוטיירז אראגון היא תואמת את ההנחיות הבלתי ניתנות לתיאור שמנחות את המעבר במחזורים כגון שינוי בן זוג בריקודים. משהו כזה וודי אלן שאנו מוצאים יותר גם בכריכות ספרים או בקונצרטים מאשר מאחורי הקלעים.
כאן אנו מביאים את גוטיירז אראגון כסופר שהוא היום, מספר שאוצר את חצי תריסר הרומנים שלו, שלמרות הכל, אינם מוותרים על ההשראות הקולנועיות הטבעיות שלו, אותו עולם אחר שאליו השתייך מנואל בחיים קודמים אחרים. לפעמים זה מציף אותנו בנוף שבו נראה שהכל יכול לקרות; ברגעים אחרים נראה כאילו היינו מאכלסים את אחד מאותם רגעים המצביעים על אלמוות במחווה אחת.
הנקודה היא שביקום היצירתי של גוטיירז אראגון העלילות מלאות בריאליזם עירום, ללא תחבולה, של הגדרות קרובות ואפילו ביתיות. אבל זה אולי כדי שנרגיש את הסחרחורת עוד יותר חזקה כשבסופו של דבר אנחנו מוקרנים לעבר החלומי. כי אנחנו מגיעים גם לאותם מרחבים רב-ממדיים שמשתלבים בצורה מושלמת בקטן, במרווחי החיים, כמו דבק שמחזיק את חיי היומיום של הדמויות שלו.
מי לא אכלס חלומות כשהתעורר? על אחת כמה וכמה כאשר חלומות דבקו בתודעתנו מעבר לצלצול השעון המעורר, כאילו רוצים לתקוף את עולמנו הסובייקטיבי תמיד. זה קצת ממה שעולה מהרומנים של גוטייר אראגון, חום של ניכור, התכווננות לתדרים בלתי צפויים להאזנה ולפענוח אורכי גל בטוחים עד כמה שהם לא נחשדים.
3 הרומנים המומלצים ביותר מאת מנואל גוטיירז אראגון
חיים לפני מרץ
כשמישהו נוטש את מה שהוא התמסר אליו בתשוקה ובהצלחה ראויה לציון, זה בגלל שהוא מתכונן לבצע משהו שקורא לו בעוצמה בלתי רגילה. ברומן הראשון הזה מאת גוטיירז אראגון יש נקודה של מפץ גדול יצירתי, של פיצוץ והתחלה מחדש של הכל. כמובן שלמציאות יש היבטים קולנועיים, גם בסצנות הכי גרועות שלה. הרומן הזה אוסף פרקים שמעולם לא היו צריכים לקרות ומשיג קתרזיס מוזר בין מציאות לבדיה. כאילו סיפורת יכולה לטרוף את המציאות הגרועה ביותר, להפוך אותן למשהו אחר לגמרי...
שני זרים נפגשים ברכבת שמגיעה מכל התחנות והולכת למספר מקומות במקביל, רכבת שלא נולדת ולא מתה, חוזר שנחנך אחרי שנים של בירוקרטיה קהילתית. אין לו כותרת או תחנת מסוף. זוהי שנת 2024, ואלפיים קרונות יוצרים את הנחש המתכתי של הדבר העצום הזה. הנסיעה בין בגדד לליסבון ארוכה.
הרכבת המרכזית אף פעם לא עוצרת לאסוף או לפרוק משתמשים, אלא לוויין, המוצב לידה, על מסילה סמוכה, מגביר את המהירות עד שהוא מגיע אליה. נוסעים עוברים לשיירה הענקית ולהיפך. ומארץ אחת לאחרת, מרטין, זה עם הקול העמוק, ואנגל, זה עם הפנים הכהות, אותם שני זרים שהסבו בתחילה את מבטם, הופכים לבני שיח וטועמים מהיין של כל אזור שהם עוברים בו.
כמה כוסות יין רומני בשרני, אחר כך יינות אזור הדנובה, ואחריו לבן בהיר מפריולי ועוד כמה מהרון. והרוחות ומוזרות המהירות המבלבלת את השעונים משחררים שפות, וסיפורים מקושרים במסע זה ליעד בלתי צפוי, בסיפור המזרחי הזה ועכשווי קשות, שחוצה את אירופה של העתיד הקרוב, של העבר הקרוב. .
שניהם מספרד. מרטין ניהל רומן עם מאגרב בהרי הצפון. החיים וההיסטוריה הפרידו ביניהם, אבל עיניה של הילדה, עמוקות ושחורות, עדיין תובעות אותו מאיפשהו. אנג'ל, הנוסע השני, מצא את עצמו מעורב עם קבוצה קיצונית. עשרים שנה חלפו, אך נדמה כי חברו, הטוניסאי, עדיין בשיטוט ומאיים לדרוש תשלום טובות ישנות.
הפחד, הזיכרון הכואב וגם מסעות האשליה על הסיפון. כי הזרים האלה ברכבת אינם מסכימים על פשעים מושלמים - אולי בגלל שכבר קרו פשעים לא מושלמים - והמסע הוא הסיפור, והסיפור הוא המסע. למרות שבאינסוף הסופי של הרכבת, ההקבלות לחייהן מסתיימות במעבר, וההתגרות של חזיר אלוף משמין, הגילויים הארוטיים של אבא ספורטאי מיני, או משחק כדורגל סוריאליסטי בין קיצונים אסלאמיים, מגלים לנו כיצד אלה היו החיים לפני מרץ, של המצעד ההוא.
עין השמים
או עין הבמאי, אם הדמויות בסרט יכלו להרים את מבטה כדי למצוא מי ממקם אותן בנקודה כזו או אחרת כך שיוציאו את ביטוין. המשפט הזה שיכול לתת להם את דקות התהילה שלהם. החיים הם צילומי סרט כך שכולם, בין כל כך הרבה צופים, נשארים
בלב הרומן הזה עומדות ארבע נשים (מרגריטה, האם הצעירה והיפה; ולן, בתה הבכורה; בל, הבת האמצעית הסוערת וקלרה הקטנה) שחייהן מסתבכים הן מסיבות כלכליות והן מהתפרצות הפשע. חושניות. בתצלום של הארבעה אתה יכול לראות את הצל של האדם שלקח את זה, אבא שהתפרנס לנודד שלו ממכירת גלידות מעולות, וששום דבר לא נשמע עליו מאז שנמלט לאחר רדיפת חובות דרמטית, אותן אותן. שמכריחים את ארבע הנשים לעזוב את ביתן וללכת לגור בבקתה בהרים.
בסגנונו הכל כך אופייני, מנואל גוטיירז אראגון מצייר יקום מוכר על סוסים של הריאליסטי והקסום, בראשותו של כדור המכ"ם, שמרומי ההר מתבונן בתנועותיהן של ארבע הנשים כמו עין עוצמתית, שנותן כותרת לרומן הזה. זה שנעשה לשיר של אלן פרסונס ("אני העין בשמיים, מסתכל עליך ...") הוא הראשון בהזכרות בספר המכיל רבות מהן, חלקן ליצירות של המחבר עצמו (הוא מופיע כמספר מדי פעם לודי פלאיו, שכבר פגשנו בו כשהקור מגיע ללב וכי כאן הוא מתנהג כמאהבו של ולן) ואחרים בצורה של סיפורים אופייניים לאס אלף לילה ולילה, שבאמצעותם מצעד המיליונר פורבס, ליז טיילור, נשיא צרפת שיראק או מצעד נסיך מרוקו.
ויחד עם ההתייחסויות המרובות האלה, גם סט יריות, קולות, רשמים והצעות, המעורבבים בחוכמה ברומן קצר וזריז שפעולתו מתקדמת על ידי שליטה בשפה ועל ידי הומור אינטליגנטי ותרבותי.
הַסרָטָה
לעולם אינך יכול לברוח לגמרי מצלו. כי זה תמיד מחכה לנו. יוצר הסרטים מנואל גוטיירז אראגון מתגלה בסיפור הזה כשהצל שלו דבוק שוב לרגליו. הקולנוע הופך להיות מתכות, העבר נבנה מחדש ברומן כך שהעניין מקבל חיים חדשים ללא מסנני התסריט והדמויות המבצעות אותם. הבה נחזור על אותם ימים שהובאו היום בצילומי החיים עצמם.
יוצר צעיר מתכונן לצלם את סרטו הראשון במדריד בו יורה ברלנגה התליין וגרימאו נידון למוות. החשד והאיום שוררים בעיר. יוצר צעיר מתכונן לצלם את סרטו הראשון במדריד בו יורה ברלנגה התליין, בעוד שבעולם האמיתי נידון גרימאו למוות.
בטווח הקצר של שישה ימים ולילות האירועים מקושרים: האהבה ושברון הלב של הגיבור פלאיו פלאיו עם חברתו לורה, הדיונים עם המפיק המפורסם מידאס מרלין, הפגישות עם העיתונאי שמספר לו את החדשות על הצלת חייו של האדם הנידון, הביקורים בסט בו מצלמים ברלנגה, ההליכות עם השחקן השערורייתי חואן לואיס מנארה, הירידה לגיהנום בבית קולנוע עם הפעלות רצופות, הומור וחרדה ...
הסיפור מתרחש ביורשת המטרופולין הסוערת של בוהמיה ואשר כבר מתחילה להיות מפתחת. כל זאת בעוד הקולנוען הצעיר מנסה באובססיביות לסיים את התסריט שלו לקראת תחילת הצילומים הקרובה של הסרט. הרומן של גוטיירז אראגון מתאר עולם אמיתי לחלוטין שבכל זאת נראה כי יצא מסרט מסתורין. הַסרָטָה זוהי עלילה עדינה, כאוטית למראה, המתפתחת בדיוק גיאומטרי, ומחזירה אותנו למספר מהותי, חופשי בהחלט ומפואר.
