בבירור מרגרט אטווד היא הפכה לאייקון המוני של הפמיניזם הנקמני ביותר. בעיקר בגלל דיסטופיה שלו מהסיפור של השפחה. וזה כמה עשורים לאחר כתיבת הרומן, ההקדמה שלו לטלוויזיה השיגה את האפקט הבלתי צפוי הזה של ההד המתעכב.
כמובן שההזדמנות מציירת אותה קירחת לשקול חלק שני. ובוודאי גם ההצעות הבלתי נמנעות להמשך כתב ידו של יוצר ההיסטוריה הגדול.
העניין הוא לעשות את זה נכון ולחסוך את הביקורת המרושעת הזו כי החלקים השניים לעולם אינם טובים. משהו אופייני יותר להיאחזות נוסטלגיות ביצירה המקורית עם ייעוד לביקורת מסכמת על כל המשך.
החלק הנרטיבי גרידא מוביל אותנו יותר מעשור אחרי הסיפור המקורי. הרפובליקה של גלעד ממשיכה להכתיב נורמות, התנהגויות, אמונות, חובות, חובות ומעט מאוד זכויות לאזרחים הנכנעים ובעיקר לאזרחות.
מתוך חשש, ההתעללות עדיין מותרת, אם כי ניסיונות התקוממות, במיוחד מצד נשים, המושפעות הרבה יותר מהממשלה המרושעת, גדלות במוקדים הולכים וגדלים לקראת ירידה מודיעה של גלעד.
בכל מקום בו ישנן נשים המסוגלות להבחין, בתוך סבך הפחד, רצונן החזק ביותר יכול להעלות תקווה.
כמובן, שלוש הנשים המרכיבות את המשולש היחיד, המגיעות משכבות חברתיות שונות מאוד; מן המועדפים ביותר, המיוחסים והמתפשרים עם המשטר, ועד המורדים ואף המתנגחים ביותר, הם יתגייסו בסופו של דבר להתמודד עם כל מיני קונפליקטים, כולל עם עצמם.
בין השלושה, לידיה בולטת בעיקר בתפקידה הדיכוטומי בין המוסר הרווח לבין האתיקה ההומניסטית יותר המשמשת למשוך את התעלומה הזו לגבי מה שעשוי לקרות סוף סוף לפני שגלעד הוא רק זיכרון עמום של הגרוע מכל, דבר שתמיד יכול להיות, מוסר ההשכל הסופי של כל דיסטופיה עם משקעים.
עכשיו אתה יכול לקנות את הרומן "הברית", ספרה החדש של מרגרט אטווד, כאן:
