כל סיפור צריך שני חלקים אם אפשר למצוא סוג של סינתזה, ועל מה מדובר בכל מסגרת שיוצאת לטריטוריה של חיקוי רגשי. אין מדובר בהדגשת סוג זה של נרטיבים כפולים מול האדם הראשון. כי לסובייקטיביות מוחלטת יש גם את המטרה שלה לגלות את העולם ממנסרות חדשות. מקרים כמו «התפסן בשדה השיפון«, עם הבדידות המשתוללת שעשתה תהום, טום סוייר ואותה הרפתקת חיים קיצונית או אפילו דנטה עצמו נוסע דרך גן עדן וגיהנום. יצירות מופת בהן הקול הישיר של הגיבור לוקח אותנו משם.
ובכל זאת בסיפורים כמו זה "שבעת שלישי" של החוג'ין יש גירוש שדים, וידוי, טיפול בדמויות הבודדות האלה או לכל קורא. מכיוון שקארו ואדו אנחנו יושבים על הספה, נחושים להתפשט מבפנים מול אותה דמות שמנתחת אותנו כדי להיות שעיר לעזאזל, אלמנט חיצוני לחיינו שאסור לשפוט אותו אלא להעריך אותו באספסיס של הנפש עשתה מדע.
אבל וידויים הופכים את הפסיכולוגים למאגרי הנשמה ברגע שהם עומדים לחצות את רף איש המקצוע. ושם אדו עלול לחטוא לדלג על המאמר המוזר של שבועת ההיפוקרטים. או שאולי זה לא איש המקצוע אלא האדם שבסופו של דבר מחסה על נשמתה של קרול. כי ... היכן מסתיים הרופא ואיפה האדם מתחיל?
בין מטופלים רבים אחרים, רק קרול, שאוויר קלות הדעת שלה מפוסל בשיש קר, בסופו של דבר מעיר את המעיינות המשחררים את רגשותיו של אדו. תקרא לזה משיכה או תקרא לזה התחושה המוזרה ההיא, המתנה הזו של אנשים מסוימים לתת להם את כל התשובות שלך מבלי לשאול שאלה אחת.
סודות שמתפצחים לאט לאט, מעמסים מוסריים וסוציולוגיים שעדיין נמשכים ושבאים אפילו בתקשורת הלא-מילולית שהפסיכולוג האחראי להסיר את כל הפחדים שאוחזים בקרול כמו גם הרצונות המסוגלים לשבור אותם מנתחת מקצועית. איזונים בלתי אפשריים אך נפוצים מדי כיום.
סיפור בשני צבעים אפילו בהצגתו. אדום ושחור כשני צבעים שאולי מסמלים דם וחושך, ממש כמו שהקירות צבועים במעמקי הנשמה המערות. סיפור של מפגש שברירי, כמעט אפיסטולרי, כמו עקבות הגורל במאמץ לגרום לדברים לקרות.
עכשיו אתה יכול לקנות את הרומן "סיטה סוסות" מאת אל צ'וג'ין כאן:
