כסופר מתחיל, מתלמד או מספר סיפורים סמוי שמחכה למשהו לספר, תמיד רציתי לשאול כמה מחברים במצגות שלהם את המניעים שלהם, את ההשראה שלהם לכתיבה. אבל כשהקו זז קדימה ואתה פוגש אותם עם שלהם עטים נובעים והם שואלים אותך את זה של בשביל מי? זה לא נראה הדבר המתאים ביותר לשאול אותם את השאלה הממתינה...
אין ספק שבגלל זה אני נלהב מהצהרות הכוונות המצועפות של כל סופר כמו אותו קול אובר שפורץ לתוך הרומן. אבל מעבר למראה האנקדוטלי, הקמיע, הרגע המטאליטרי שבו המספר מתמודד עם הדף הריק כדי להסביר את הסיבה לכתיבה הוא אפילו טוב יותר.
כי לפעמים מעודדים סופרים להסביר הכל, להתוודות בספר מה הוביל אותם להיות "סופרים" כדרך חיים. אני מתכוון למקרים כמו אותם ממש Stephen King עם עבודתו "כמו שאני כותב", אפילו פליקס רומיאו הקרוב ביותר עם "למה אני כותב".
בשתי היצירות, כל מחבר מתייחס לרעיון הכתיבה כערוץ חיים אישי מאוד שמוביל באופן בלתי צפוי למשהו כמו לשרוד כדי לספר עליו. ולעניין אין שום קשר לרצון מסחרי יותר או בסופו של דבר לעניין טרנסצנדנטי יותר. הוא נכתב משום שצריך לכתוב, ואם לאו, כפי שמציין גם בעניין זה Charles Bukowskiעדיף לא להיכנס לזה.
אתה יכול לכתוב יצירת מופת במקרה אם אתה משוכנע שיש לך משהו מעניין או מרמז לספר. שם יש לנו את פטריק ססקינד, סלינגר או קנדי טול. אף אחד מהשלושה לא התגבר על תסמונת המופת בפעם הראשונה. אבל זה שבוודאי לא היה להם משהו מעניין יותר לספר.
יכול להיות שזה כתוב כי קורים לך הדברים הכי מוזרים. או לפחות זו התפיסה של מה שחי שמלמד אותנו קינג בהודאה על ייעודו כספר. או שאפשר לכתוב אותו בגלל ההתפכחות החריפה והרצון הבריא להתנתק מהתחושה המייגעת של הכלליות, מהמולת דרישות ההמונים, כפי שנדמה שפליקס רומיאו מתווה אותנו.
העניין הוא שבוידויים כל כך ישירים ונרחבים של המסחר הסיפורי, כמו גם בהברקות קטנות כמו אלו שהציע ג'ואל דיקר ב"האמת על פרשת הארי קוויברט", למשל, כל חובב כתיבה מוצא את עצמו מול המראה המופלאה שבה הטעם לשים שחור על לבן הגיוני.