כמה כותבי רומני פשע הפכו למשואות האחרונות באוקיינוס מלא במותחני פשע בשכרות מלאה של חקירות מדעיות או רוצחים סדרתיים במותג פרטי. רומנים כמו churros שהם יותר גימיקים מול קורא מפוחד בקלות מאשר מציעים חזון של נשמות אנושיות מרושעות ביותר עם אפילו עניין אנתרופולוגי.
ז'אן כריסטוף גראנג'ה שייך לאותה קבוצה מובחרת שמכבדת את ז'אנר הנואר כמשהו יותר מבידור חולני טהור. שורה של סופרים נוכחיים שבהם הם גם יהיו ויקטור העץ, פייר למיטרה o מרקריס (באופן מוזר כל האירופאים...). כל אחד מאלה, כל אחד עם ההטיה העלילתית שלו נוטה יותר למשטרה, לפסיכולוגית או לסוציולוגית, הופכים את נואר למרחב קריאה עם השתקפויות ברורות במראה הקיארוסקורו של העולם.
ולמרות שגראנג'ה אינו היוצר האובד ביותר של סיפורים, הוא מציג בפנינו, כשהוא נכנס לווריד היצירתי שלו, עלילות עסיסיות עד כדי ענקיות. כי מדי פעם אתה רוצה להיכנע לתפריט עסיסי ליד שולחן הפושעים המסוגלים לגשת אליך באמצע ארוחת הערב כדי לספר לך את הסיבות להרג ולהזמין אותך לחשוף את סודותיהם.
מלבד אלגוריות, הבדיות של גראנג'ה יכולות להיות פחות או יותר עקובות מדם. השאלה היא לעצב את הכל כסיפור אמפתי בצורה מוזרה כלפי הפושע. כי לזהות את הרוצח עושה את מעלליו מבלי להתקרב למניעיו, ולהמתין למעבדה התורנית כדי לקבוע תקלה ודרכי פעולה, כבר מאבד את החן...
3 הרומנים המומלצים המובילים מאת ז'אן כריסטוף גראנג'ה
מוות ברייך השלישי
נתחיל במותחן היסטורי. ולמרות שהתרחיש נשמע לנו פרוע, לדרך ההתקרבות לעלילה אין דבר שחוזר על עצמו... הנאציזם הוא היום הפרדיגמה של השטויות האנושיות הכי גרועות. אבל מעבר לעולם המרחף בצליו, יש דמויות שיודעות לנוע כמו זיקיות אפלות המסוגלות למוטציות המחרידות ביותר.
ברלין, ערב מלחמת העולם השנייה. נשות המזל המאושרות של בכירי המשטר הנאצי מתאספות לשתות שמפניה במלון אדלון. כשהם מתחילים להופיע נרצחים בצורה אימתנית על גדות נהר השפרה או ליד האגמים, המשטרה העבירה את התיק לידיהם של שלושה אנשים ייחודיים: פרנץ ביון, שוטר גסטפו אכזרי וחסר רחמים; מינה פון האסל, פסיכיאטרית יוקרתית, וסיימון קראוס, הפסיכואנליטיקאי שטיפל בקורבנות.
עם הכל נגדם, הקבוצה הזו חייבת ללכת בדרכה של המפלצת ולגלות אמת לא חשודה. כי הרוע מסתתר לרוב מאחורי החזיתות הבלתי צפויות ביותר.
הנוסע
"אני לא רוצח". זהו הפתק בכתב יד שמצאה אנאיס שאטלה במשרדה במשטרת המשפט בבורדו. עכשיו שום דבר לא מוסיף בחקירה. כמה ימים קודם לכן, בתחנת הרכבת, נמצאה גופה עירומה של צעיר שראשו של שור משובץ בתוכה. בילוי מקאברי של המינוטאור.
זמן קצר לאחר מכן, אנאיס נפגשה עם הפסיכיאטר מתיאס פרייר כדי לשאול אותו על אחד ממטופליו בבית החולים. אדם מסתורי שמתיאס איבחן כ"פוגה דיסוציאטיבית": סוג של אמנזיה שבה הסובל יוצר לעצמו זהות אחרת.
מאותו רגע אניס ומתיאס שקועים בתיק מבוך. הם יודעים רק שמישהו הורג כבר הרבה זמן, בכל פעם שהוא מעתיק מיתוס מהעת העתיקה. המפתח למציאתו נמצא במוחו של אדם ששכח מי הוא.
מקור הרוע
עם הכותרת הזו, כי משלו יואל דיקר המשמש כיצירה אניגמטית שאפשר להמריא ממנה עם הסדרה שלו מאת הסופר הארי קוויברט, הוא מצביע על החיידק הזה שכל כותב רומני פשע צריך להתייחס אליו כמפץ הגדול. פיתוי השטן, החלק המהותי של האיזון בין המוסר למבשר רעות שכל בן אדם מתאים כדי לא להתמכר לאלימות ולנקמה כוויכוחים. רק שחלקם לא שמים פילטרים ובסופו של דבר פורחים מהנביטה הזו כלפי האדם כיצירה מפלצתית. והחיידק נמצא תמיד בילדות והמראה הנאיבי שלו.
מנהל מקהלת ילדים נמצא מת בכנסייה בנסיבות מוזרות. הרמז היחיד ליד גופו הוא טביעת הרגל של ילד. הם ילדים. יש להם את הטוהר של היהלומים המושלמים ביותר. אין צללים. בלי חתכים. אין פגמים. אבל הטוהר שלו זהה לזה של הרוע.
גופתו של מנהל מקהלת ילדים הופיעה בנסיבות מוזרות ואיש אינו מסוגל לקבוע את הסיבות למותו. הרמז היחיד שיש למשטרה הוא טביעת רגל שנמצאה ליד הגופה. זה עקבות של טביעת רגל קטנה, קטנה מאוד... חקירה מלאה ברמזים מטרידים שצוללת אל הצד האפל ביותר של המוח האנושי, זה שנהנה מכאב.
