הצל של גבריאל גרסיה מרקס הוא ארוך מאוד לכל הסופרים הקולומביאנים. תערובת נרטיבית זו של גאבו בין הריאליזם והאידיאליזם הלירי של כל נפש בחיפוש אחר מהויות מניחה ירושה ממנה מחברים כמו וויליאם אוספינה לאסוף את חלקך.
לעיתים עוסק ביקום אתני נפלא שנולד מהמפגש הלא תמיד ידידותי בין שני עולמות, (אחד שהיה מובן שהוא כובש ואחר שנאלץ לאמץ את תפקיד הנכבש), שעליו כתב את הטרילוגיה המפורסמת שלו, גם אוספינה. מטפח שירה שבתוך תוכה מטלטלת את כל יצירתו הספרותית.
כי קרא את הסופר אוספינה הוא צונח לתוך פרוזה מלאה בדימויים ותחושות מאפקט פורמלי שעובד היטב. אפקט שבסוף מגלה לנו את יופיה של השפה הן בתיאור והן בפעולה. ליריקה טוטאלית שמעטים המחברים משיגים כיום.
עיתונאי ופובליציסט כשלבים לפני פרוץ הספרות שלו, אוספינה הוא אותו איש תקשורת מוחלט המעורב גם בחברה והפוליטיקה ושמתייחס למגוון נושאים בתחום חיבורי העובר מן הקיומי לחברתי ביותר, במיוחד לעולם הלטינו התפתח מהקהילה אך גם מהעימות.
וויליאם אוספינה הוא אחד מאותם סופרים הכרחיים לתקופתו, המסוגלת להתייחס להיסטוריה של אתמול והיום שהופכו לרומנים ומשלימים עם חזיונות עדכניים, ניתוחים ועם נטייה מולדת זו לשירה המתחרזת את עולמו בפסוקים אודות חיי היום.
3 הספרים הטובים ביותר מאת וויליאם אוספינה
ארץ הקינמון
אומרים שאפשר לצפות מעט מהחלקים השניים. ובכל זאת, המשך זה של "אורסה", באמצע הטרילוגיה שתסתיים ב"הנחש ללא עיניים ", הוא המעניין ביותר מבין שלושת הטיולים שהטרילוגיה עוקבת אחריהם.
גם היום האמזונס מהווה אתגר לכל משלחת שמתכוונת לטייל במעמקיה האפלים ביותר. כשהפועל הנוכחי תואם את שגשוג הג'ונגל הטרופי, אנו מלווים את הכובש אורלנה, חסר מנוחה ושאפתן ומי סוף סוף יפגוש את מותו בפנים גדת הנהר האמזונס הנרחבת שהיום היא פלא טבע.
כוונתו של אוספינה עשויה להיות הגישה לאותה מנטליות של הכובש השאפתן, בהתחשב בפתיחתו של עולם חדש ומפואר עבור הספרדים חסרי הנחושת שחשבו עצמם כל -יכוליים מול האנשים החדשים והמקומות החדשים.
אחד ממטיילי המשלחת מספר את ההרפתקה שעשתה השתקפות, בין האפוס והרועש, על הסיבות המשחררות את פחד המוות. המשלחת עושה את דרכה עם המון אנשים ועבדים, עם הוראות למסע ארוך לארץ הקינמון.
מה שקורה לבסוף הוא אותו מאבק אנתולוגי נגד טבע שאינו מוכן להיכנע למי שמאמין שהם בעליו של הלא נודע.
הנחש ללא עיניים
בסיום הטרילוגיה הזו על אותם ימים של כיבוש העולם החדש, אני יכול לנחש כוונה של פיצוי, תלונה ויחד עם זאת תרגיל בפיוס לחשוב על מה טוב יותר מה שנותר לאחר כיבוש עם רגעים של אכזריות, של גזל, עם הפגנות מעניינות, עם אהבה ושנאה, עם דם ותשוקה, עם שאיפות וסיפורים אפיים אמיתיים בהחלט בתקופה היסטורית שבה פנגאה איחד שוב יבשות בזכות עקשנות המלחים שרצו לשחזר עולם המופרד בתנועות טלוריות בני דור המילניום.
אי אפשר לפקפק ברצונה של האימפריה הספרדית להיכנע לעמים החדשים שנמצאו מהקאריביים ועד דרום אמריקה, אין מדובר בהמעיט באכזריות בתקופה בה אלימות הייתה חלק מחיי היום יום.
אבל בסופו של דבר היה משהו קסום בקודש. הספרדים, יורשי הכובשים הרומאים שכבשו פעם את חצי האי, למדו לכפות בתקיפות אך בניסיון להתאחד, אין שום קשר להשמדת צפון אמריקה על ידי הכובשים האנגלו-סכסון ...
שנת הקיץ שמעולם לא הגיעה
הלב הרומנטי ביותר באירופה הכה פעמים רבות בוילה דיודאטי, אחוזה בז'נבה על חוף אגם ז'נבה המרשים, השוכנת בין עצים ומתנשאת על מרפסת שהרימה את עיני הבית לעבר האגם.
באמצע התנועה הרומנטית, כמה מיוצרי הטרנד הנודעים ביותר עלו שם במקביל לשוטט על הנשמה ועל אותם רגשות ופחדים גדולים שהאירו יחס מעורפל של הקיום. הספר ממקד אותנו בקיץ 1816, בבית מתגורר לורד ביירון, מרי שלי או פולידורי.
וההיסטוריה תאמר שאותו קיץ לא היה קיים כיוון שהתפרצויות הטמבורה משנת 1815 שינו את העולם כפי שהוא היה ידוע. האפוקליפסה נראתה כמו סימן מוזר והווילה של דיודאטי הייתה נקודת תצפית יוצאת דופן שממנה אפשר להרהר בשמים אפורים, מהבהבים ברק מוזר.
הנשמות חסרות המנוחה של תושבים מזדמנים כה מפוארים מהווים חזון ספקטרלי של העולם שהוביל לשניים מהיצירות הגותיות הטרנסצנדנטיות ביותר, הערפד ופרנקסטיין.
אוספינה מצדיק בפרוזה שלו שטוף השירה הרגילה שלו, כיצד החושך הבלתי צפוי הזה יכול לנבוט בדמיון משותף של הסופרים, ולבסוף התחקה בסיפורים אפלים שהם כיום אוניברסליים.
תגובה אחת על "שלושת הספרים הטובים ביותר מאת וויליאם אוספינה"