שלושת הספרים הטובים ביותר מאת רמון מריה דל ואלה אינקלאן

הייתה תקופה בספרד שבה בוהמיה הייתה בעצם ספרות וספרות הייתה הצורה הטובה ביותר של בוהמיה. כי בזמנים ההם בוהמייני היה בעצם כזה שלא התאים למציאות, ובסופו של דבר תיאר בספרות את היקום המסוים הזה של אלה שאהבו להביע במפורש אכזבה ולהתמסר לאותו שילוב מוזר בין נהנתנות לניהיליזם.

ושם רמון מריה דל ואלה-אינקלן הוא מופיע כדמות סמלית עם יצירתו הדרמטורגית "Luces de Bohemia", אסמכתא לדור 98 ולתקופה ההיסטורית שחיה בהתעוררות למאה העשרים.

אבל, למרות היותו לוס דה בוהמיה, ייצוג מדויק של החיים הבוהמיינים האלה ואלה-אינקלן הוא פגש, למרות שהעביר לבמה את הדמיון והאידיאולוגיה של כל אותם יוצרים נע בין בלבול לתקווה. ואלה-אינקלאן היה כל כך יצירתי עד שהצליח להשתחרר משעבוד של יצירת מופת אחת. מחבר זה, שנכתב בכתיבה, סיקר רומנים, שירה, חיבורים, סיפורים ואפילו עיתונאות, והצליח לכסות הכל ולהיות חיוני בחברה התרבותית של הרגע.

טרטוליאן בעל יוקרה מוכרת ודו -קרב פלורין פחות בר מזל, הצליח לשלב את שתי הפעילויות, ואיבד את זרועו לאחר סכסוך במפגש סוער עם מנואל בואנו בנגוצ'ה.

בספרות של ואלה-אינקלאן נושמים את אותה דקדנס של ספרד מבותרת מעבר לים ומאוימת בהרס פנימי. רחוק מלהכיל תקווה, עבודתו הופכת אפלה יותר כאשר הפרופסור הזקן הזה מוסיף לפסימיות שלו את תחושות הזיקנה. אז נולד לוסס דה בוהמיה והגרוטסקה המפורסמת מאוד שבה מתעוותת המציאות של ימי חייו, מטאפורה מרושעת שבמונחים חברתיים ופוליטיים הונצחה עד היום, לדעתי.

שלושת ספרי Valle-Inclán הטובים ביותר

אורות בוהמיים

גם לקריאת תיאטרון יש טעם. ראה את הסצנות המשתנות תחת מלאכת הבמה שאין דומה לה של דמיון הקריאה, תמיד הרחק מעל התיאטרון הטוב ביותר בברודווי.

במקרה של עבודה זו, העניין מקבל גם רמה נוספת גבוהה יותר. מתחת לפריזמה של מקס אסטרלה אנחנו נכנסים לימי ההתכנסויות בין אידיאולוגיים לאקזיסטנציאליסטים, של לילות ההתרחקות של מדריד הדקדנטית.

בין הדיאלוגים המבריקים, הזועמים והביקורתיים אנו מגלים את אותה סולו של מקבתה נפלא המתאר את הגרוטסקה, את הנאום המתאר, מתוך התפרקות, את אובדן הערכים ואת תחושת התבוסה הפטריוטית במידה והיא משפיעה על התחום החברתי.

יצירת מופת מלאה בסמלים כמו עיוורון מקס אסטרלה עצמו או המראות המעוותות המפורסמות שבהן כולנו מסתכלים זה על זה כשזה מגיע להתמודדות עם מרירות הנסיבות.

דגלי העריץ

בכל הנוגע לרומן בהחלט, יצירה זו היא הערך המוערך ביותר על ידי הסופר הגליצי. הודות לנסיעותיו לאמריקה, ואל-אינקלאן אסף רשמים חברתיים בניגוד למה שהיה בספרד.

וכך הוא יצר מדינה דמיונית חדשה שאותה כינה סנטה פה דה טיירה פירמה ושימשה להמיר את תדמית הדיקטטורים מכאן ומשם, עם אותה תוצאה סופית עבור האנשים, בכל מקום בו הם נמצאים.

הגנרל סנטוס בנדרס, מטורף אמיתי שאחראי על המדינה, מביים ביד קשה את עיצובי המדינה. בניגוד אליו, רק שורה של אידיאליסטים מסוגלים לבקר את התרחיש החברתי המוצע.

במציאות, הסיפור נפתח לקווי הדמיון בין שני צדי האוקיינוס ​​האטלנטי, מאוחדים. בנוסף לשפה, על ידי אותן מסורות של כוח המחויב לביטול העם, שבו רק ישויות נמצאות נידונות לנחיתות מוסרית ולחוסר יכולת לשלוט בגורלם.

רומנטיקה של זאב

בטרילוגיה הידועה "קומדיות ברבריות", יצירה זו הופכת ליצירת גולת הכותרת של המחבר. בעל הקרקעות הגליציה חואן מונטנגרו מסתכל על ימיו האחרונים בהתמדה של מי שמתמודד עם המוות בתקווה מעורפלת לצאת מנצח. אפשר כבר לראות את תהלוכת הנשמות הראשונית כאותה פמליה יחידאית שבה כולנו מצעדים בסופו של דבר.

עקשנותו של חואן מונטנגרו, המועברת באופן פרדוקסלי לזרועות הטירוף והייאוש לאחר שאיבד הכל, מייצגת דימוי של אומץ אל מול הקטלני. אותות המוות מבוצעים בצורה מבריקה בנוף הטבע המדהים של גליציה.

ועדיין, לדמות יש גם חלק בהנחת חטאיו לפני הסוף, כבחור טוב סותר המסוגל להכיל את כל מה שהוא המצב האנושי. היהירות שליוותה אותו מלידתו נרטבת כשהוא לומד להבחין במסרים האלה מהרוח, הגשם והברקים.

לסיכום, ניתן לומר כי הסט הוא חיבור נרטיבי על חיים ומוות וגילוי השרשרת המקשרת אחד לשני.