שלושת הספרים הטובים ביותר של מרסל פרוסט הנהדר

נראה כי המתנה המסומנת מאוד זקוקה לאיזון מפצה. מרסל פרוסט היה לו יוצר מולד, אך לעומת זאת הוא גדל כילד עם בריאות עדינה. או שאולי הכל בגלל אותה תוכנית. מחולשה נרכשת רגישות מיוחדת, רושם על קצה החיים, הזדמנות שאין כמותה למקד את המתנה היצירתית לדילמות החיים. הקיום.

כי מחולשה רק מרד יכול להיוולד, הרצון לתקשר אי שביעות רצון ופסימיות. ספרות, ערש נשמות שנידון לטרגדיה, סובלימציה של המפסידים והשתקפות חד משמעית של מה שאנחנו באמת. בעיצומו של המעבר בין המאה ה-19 למאה ה-20, פרוסט ידע להתייחס לסינתזה של חיים כמו אף אחד אחר, להתמסר לדחפי נעוריו להתרחק אל תוך עצמו ברגע שהגיע לבגרות.

חובבי פרוסט משיגים ביצירת המופת הגדולה שלו "בחיפוש אחר זמן אבוד" תענוג ספרותי מעולהוכמה כרכים מקלים על הגישה לספרייה הקיומית הנפלאה הזו בפורמטים של מארזים:

מצד שני, הקושי הגדול ביותר בכתיבת סיפורת בנימה אקזיסטנציאליסטית טמון בסחף אפשרי פילוסופי אותנטי. כדי למנוע את הכוח הצנטריפטלי הזה שמוביל את הכותב לעבר בארות המחשבה והמקפאה דמויות ומסגרות, דרושה נקודה של ויטליזם, תרומה של פנטזיה או פעולה ממריצה (מחשבה, מדיטציה יכולה להיות גם פעולה, במידה שבה הם להעביר את הקורא בין תחושות, בין תפיסות בכרונולוגיה שאינה סטטית לעולם). רק באיזון הזה יכול היה פרוסט ליצור את יצירתו הגדולה בחיפוש אחר זמן אבוד, אותה סט של רומנים שזורים יחדיו בשני חוטים, עדינות או שבריריות ותחושת האובדן, של טרגדיה.

לבסוף נפטר בגיל 49, סביר שמשימתו בעולם הזה, אם לעולם הזה יש ייעוד או ייעוד, תיסגר בכנות. יצירתו היא פסגת הספרות.

רומנים מובילים מאת מרסל פרוסט

בהמשך דרך הברבורים

בכרך ספרותי, משהו שלא תמיד קורה באלבום למשל, ההרכב הראשון חייב להיות אחד הטובים בסט.

זה מה שקורה עם הרומן הראשון הזה שפותח את האוסף הגדול בחיפוש אחר זמן אבוד. הקסם של הרומן הראשון הזה הוא היכולת שלו להכיר לנו את האוטוביוגרפיה, לגרום לנו לקרוא אותו ולהרגיש אותו משלנו.

פרטים טריוויאליים המובילים אותנו לחוויות שלנו שמהן נוכל לשקוע בפרספקטיבה של המחבר, בחוויותיו ובחוויותינו, באהבותיו ובחוסרי האהבה שלו אך גם שלנו. בתסכולים של מגבלות ותחושת התבוסה שלנו מול הנסיבות שלנו.

פרוסט הופך אותנו לשלו, ואנו לומדים באמצעות פרוסט את האנושיות המהותית שאנו בדרך כלל מסווים ביומיום. האהבה הראשונה, האושר החולף כמו הבזק כימי פשוט.

במורד דרך הברבור

בצל הבנות הפורחות

אמור להתמודד עם אהבה, על הכימיה שלה שמייצרת את האושר השלם היחיד בחוסר המציאות שלה, אין דבר טוב יותר מאשר להתעמק ברומן השני הזה של הסט בחיפוש אחר זמן אבוד.

נכון שצל האהבה יכול היה להיות סנסציה בולטת יותר בימי נעוריו של פרוסט, שבהם החיזור (מה זה? יגידו הצעירים היום) סיפק נקודה בין רומנטי לחרדה, בין קדחתני לתקווה, תמיד אירוטי. על סף קריסה.

ומתוך כך, מתוך התקווה לאהבה רגשית ופיזית, לפעמים נולדים ומתפרקים שברון לב והתפכחות, שכחה ובגידה. אהבה לא ממומשת או כבויה מעלה את נשמת האדם לתפארת קיומה או לגיהנום השופע ביותר של הבריאה.

אמנות שותה מאהבה ... אבל הזמן עובר, מצטבר בשקית של דברים אבודים, שבכל זאת מקיימים את הרכב הרומנים הנהדר הזה.

בצל הבנות הפורחות

הזמן חזר

הוגן לסיים את הדירוג המסוים הזה עם אותה סגירה של הסט בחיפוש אחר זמן אבוד. כי הרומן האחרון הזה קושר הכל יחד, כמו ייעוד נפלא שסופר ידע לעקוב אחריו כמו אלוהים. אבל, איך יכול להיות אחרת, הסוף הוא דקדנטי וטראגי.

מרסל מציג בפני כל אותן דמויות שמלוות אותו בהרכב הספרותי. פרדוקס על הכותרת עצמה. הזמן שהוחזר באמת ניתן להבין רק כגילוי כל הטריק של הקיום. כבר אין יופי או מניע, הזקנה השתלטה על הכל, המחלה אורבת.

ובכל זאת, כפי שציין מישהו, נוגה היא העונג להיות עצוב. המלנכולי לוכד אותנו בדיוק מסיבה זו, מה שכבר לא יכול להיות זוכה ליופי יותר ממה שבאמת יכול היה להיות.

הדקדנס הוא כך מכיוון שזוהר קודם מובן. הקרבה לסוף החיים מבהירה את הזיכרונות ובסופו של דבר אנו מגלים עד כמה אנו לא אמיתיים, תמיד נוטים יותר לחיות בעבר ופנטזיות מאשר בהווה של רגעים שלעולם לא ניתן לתפוס במעבר הבלתי נדלה שלו.

הזמן חזר
5 / 5 - (3 הצבעות)

השאירו תגובה

אתר זה משתמש Akismet כדי להפחית דואר זבל. למד כיצד מעובדים נתוני ההערה שלך.