האם אתה יודע מתי אתה מחליט "זה הולך להיות השיר האהוב עליי"? ובכן, משהו כזה קורה כשמסיימים ספר של לאטיטיה קולומבני. ואז הזמן עובר וספרים חדשים מסנוורים אותך, כששירים חדשים הופכים לפסקול החיים. אבל השאלה היא איך קריאה או אודישן זכו אותך באותו רגע אצור בזיכרון.
אולי זה סוג של תרגום של הפעילות הקולנועית של המחבר הזה לספרות. העניין הוא שהרומנים שלו נעים כמו סצנות מדוייקות, לא מתוסרטות אלא מוטבעות בפסיפס כל-ממדי שמכניס אותנו לתפיסה מורכבת של קיום עם כל כאב, עם כל דחף או תשוקה, עם כל חולשה או כל תקווה שפורצת דרך. לכל יום חדש.
וכמובן כשמשהו פורץ עם אותה רעננות יוצאת דופן, עם המקוריות של לדעת לתת לריאליזם את הכנפיים הנדרשות לקראת אשליה ותקווה, קוראים מסורים מתרבים בהתקדמות בלתי ניתנת לעצירה.
הרומנים הטובים ביותר מאת Laetitia Colombani
מעוף העפיפון
ישנן תמונות פר אקסלנס המרכיבות דמיון משותף. העפיפון שמכוון את המעוף הבלתי צפוי שלו בין זרמי אוויר למרגלות החוף. כמו עצם האבולוציה של החיים שכמו מובילה אותנו בחוט איתן אך בה בעת נתונה לעליות ומורדות, למשבים, לתפניות בלתי צפויות. בהזדמנות זו התמונה לובשת צורה של ילדה שמוצאת את רגע ילדותה היחיד במעוף העפיפון שלה, מסירותה לזמן גנוב...
לאחר הדרמה שהקימה את קיומה, לנה מחליטה לעזוב הכל ויוצאת לטיול במפרץ בנגל. רדופה על ידי רוחות העבר, היא לא מוצאת קצת שלווה עד שעם עלות השחר היא הולכת לשחות במימי האוקיינוס ההודי, שם ילדה משחקת עם עפיפון כל בוקר.
יום אחד, עומדת לטבוע נגררת על ידי הזרם, לנה שורדת בנס בזכות אזהרת הילדה הקטנה והתערבותה של הבריגדה האדומה, קבוצת הגנה עצמית נשית שהתאמן בקרבת מקום. אסירת תודה היא יוצרת קשר עם הילדה ומגלה שהיא עובדת ללא לאות במסעדה. הוא מעולם לא למד בבית הספר והסתגר בשקט מוחלט. מה מסתיר את שתיקתו? מה הסיפור שלך?
הצמה
היה מעורר קנאה לראות איך אמא או חברה שקועים במשימה של אריגת צמה בשיער של הנערה התורנית. תרגיל שהסופר צפה בו באותו טעם מוזר לדברים יפים כפי שהם ידועים כמתכלים.
זה היה משהו מאוד נשי ושבטי. בזמן שהצמה התעוררה לחיים, הנשים דיברו על הדברים שלהן, כאילו מרחיבות את המגע לקישורי תקשורת אחרים. שיער כפתח חיבור שדרכו נע מידע שאינו נגיש לשאר.
הצמה הזו מתאחדת על ידי חייהן השונות מאוד של נשים מכאן ומשם, מכל רחבי כדור הארץ. הקשר נובע מהאנלוגיה של הנשי אל מול מצוקה מתממשת בכל הקשר.
הודו. בבדלפור, סמיטה הבלתי ניתן לגעת שורדת על ידי איסוף גללים של קאסטה גבוהה יותר. השלימה עם מצבה, היא נחושה במקום זאת שבתה לא הולכת בעקבותיה: הילדה הקטנה תלך לבית הספר וחייה יהיו ראויים ורווחיים, למרות שסמיטה צריכה להתריס על הנורמות שנקבעו כדי לעשות זאת.
אִיטַלִיָה. ג'וליה אוהבת לעבוד בבית המלאכה המשפחתי, האחרון בפאלרמו שמייצר פאות עם שיער אמיתי. הוא יכול היה ללכת לאוניברסיטה, אבל הוא עזב את התיכון בגיל שש עשרה כדי ללמוד את רזי המקצוע הזה. כשאביה עובר תאונה וג'וליה מגלה שהעסק על סף פשיטת רגל, היא מתמודדת עם מצוקה באומץ ובנחישות.
קנדה. שרה היא עורכת דין מצליחה במונטריאול שהקריבה הכל למען הקריירה שלה: שני נישואים כושלים ושלושה ילדים שהיא לא ראתה גדלים. יום אחד, לאחר שאיבדה הכרה במהלך משפט, שרה מבינה שחייה התהפכו ושהיא תצטרך לבחור מה באמת חשוב לה.
סמיטה, ג'וליה ושרה אינן מכירות זו את זו, אך המשותף להן הדחף והעקשנות של נשים הדוחות את מה שצופן להן הגורל ומתקוממות בנסיבות המדכאות אותן. כמו חוטים בלתי נראים, דרכיהם משתלבות, ויוצרות צמה המסמלת את הרצון הבלתי מתפשר לחיות עם תקווה ואשליה.
המנצחים
כל קרב כרוך באלף צורות של ניצחון, מהפירוס ביותר ועד המפואר ביותר. וזה לא חייב להתאים להכרה הכללית הגבוהה ביותר או למשמעות האפריורית הידועה ביותר לשמצה.
בסופו של דבר, הפרטים והאנקדוטליים לכאורה מתעלים מעל האדם ומשרתים את סיבת האבולוציה. המעשים נשמרים בארכיון אם הם לא יישרפו ברגע היסטורי חדש. הניצחונות הרלוונטיים ביותר הם אלו שניתן להציל מהזיכרון, מהדוגמה הקטנה ומהלמידה שהופכת לגדולה. שיר הלל לסולידריות ולתקווה שבו קולומבאני נותן קול לזוכים האנונימיים של ההיסטוריה.
בגיל ארבעים, סולין הקריבה הכל למען הקריירה שלה כעורכת דין: חלומותיה, חבריה ואהבותיה, עד שיום אחד היא מתמוטטת ונקלעת לדיכאון עמוק. כדי לעזור לך להתאושש, הרופא שלך ממליץ לך להתנדב. לא משוכנעת, סולין מוצאת מודעה באינטרנט שמעוררת את סקרנותה ומחליטה להתעניין בה.
נשלחת לבית לנשים בסיכון חמור להדרה חברתית, יש לה בעיות הקשורות לדיירים, המרוחקים וחמקמקים; אבל לאט לאט תרכוש את הביטחון שלהם ותגלה באיזו מידה אתה רוצה להיות חי כמוהם.
מאה שנה קודם לכן, בלאנש פיירון נלחמת בקרב. מפקד צבא ההצלה בצרפת, יש לו את החלום להציע קורת גג לכל המודרים מהחברה. לשם כך, ב-1925 החל לגייס את הכספים הדרושים לרכישת מלון מונומנטלי, ושנה לאחר מכן פתח ארמון הנשים את שעריו.
ארמון הנשים קיים ו המנצחים מזמינה אותנו להיכנס אליו כדי לגלות את המציאות הקשה של תושביה. עם אותו סגנון של הצמה, Laetitia Colombani רוקמת שיר רגשי לעוצמתן של נשים המדבר אלינו על אובדן וסבל, על טוב ואחווה, המפתה אותנו באמפתיה שלו ומקרב אותנו בצורה חיה לקיומם הטרגי של אותם אנשים בלתי נראים לחברה.
