דבר על אותם סופרים ומבשרים גדולים של הז'אנר השחור הבלתי נדלה הנוכחי כפי שהיו דשיאל האמט, ג'יימס מ 'קין o ריימונד צ'נדלר ולהתעלם ג'ים תומפסון, זו לא קבלה. לפחות ארבעה אלה תפסו את הדפים המפוארים ביותר בז'אנר זה עד סוף שנות החמישים והשישים.
אז היום אני מביא לכאן את הסופר הגדול הרביעי (ובדרגה דומה) של ז'אנר הפשע "האפור", זה שהחל להניח את היסודות של הרומן השחור ביותר בהיבטים הנוכחיים שלו, הבלתי מעוכבים יותר, המצביעים לעבר אלימות וגורמים כמו אופק מרוע המועבר לבדיה.
המקרה של ג'ים תומפסון הוא של סופר גזעי, מתעניין מאז סיפוריו הראשונים על האירועים ועל העולם התחתון. מאז ילדותו, ג'ים הקטן עבר עליות ומורדות כלכליות שונות של אב שאהב פוליטיקה וכסף קל באותה מידה, ואף שימש כשריף.
אז ג'ים לא היה ילד בעל אוריינטציה אקדמית. עם זאת, חיבתה לקריאה וכישורי הכתיבה שלה באו לידי ביטוי במהרה סייעו לה למצוא מקומות עבודה ראשונים בעיתונות במקביל לפרסום כמה סיפורים ומשטרה.
במהלך נעוריו ועד תחילת שנות הארבעים לחייו, ג'ים תומפסון שילב עבודות שונות מכל הסוגים תוך התבוננות באלכוהוליזם והופעות מסוימות בשוק השחור לאלכוהול שבסופו של דבר גרמו לו ליותר מבעיה אחת.
עם אשתו ושלושת ילדיו, ובסוף שנות ה -40, ג'ים נוסע לניו יורק שם הוא כותב לבסוף את הרומן הראשון שלו, מעבר לכל כך הרבה סיפורים קודמים שאיתם הוא הרוויח מעט הקלה.
המסירות הגדולה ביותר שלו לרומן לא לגמרי הניחה בצד את הבעיות שלו עם אלכוהול ועוד כמה פרקים קונפליקטיים גם מבחינה פוליטית ובשל הטרגדיה המשפחתית עם התאבדותו של אביו.
עם המטען החיוני הזה, אפשר להבין שהרומנים שהגיעו מאז בולטים בהילה ההיא של רומן פשע פטאליסטי, של עולם תחתון מנוקד בתבוסה, הישרדות, שנאה ושחיתות. דיוקן פרברי אותנטי המורחב לכל תחום חברתי, עם הקשרים האופייניים המקשרים את הכוח עם השאול, שם החיים הם רק עניין של כסף וכסף הם רק עניין של שאיפה וכוח מוגזמים.
אולי כמה מקרים ייפתרו, אבל הרזולוציה ברומנים של ג'ים תומפסון תמיד משאירה טעם מריר, כמו חצי צדק או פשוט נקמה כמערכת הצדק היחידה האפשרית.
3 הרומנים המומלצים ביותר של ג'ים תומפסון
1280 נפשות
הרומן הזה שופע ברעיון הזה של שטחים פתוחים גדולים, של סביבות רגועות, כמו ברוגע צ'יצ'ה שמגביר את הסערה שמזמינה אותך להמשיך לקרוא. ההופעה של ניק קורי, שריף מחוז פוטס מאריך את הרעיון הראשוני הזה של רוגע.
עד שנתחיל לראות כיצד מכונות הטיפוס יישארו החוק בפני 1.280 תושבי העיר. ניק מאמין שרק הוא יכול להמשיך לשמור על הסדר הדרוש וכל רמז להתערבות הופך בסופו של דבר לאתגר. עד שניק מחליט לקחת את העניינים לידיים ולפעול בחשאי כדי להנציח את עצמו בעבודתו.
כשזה מגיע לבחירת השריף, ניק קורי יודע שהוא פשוט צריך להתמודד עם התקוממות אפשרית כדי שכולם יבטחו בו שוב. הדמות הסותרת של השריף מצביעה על מטאפורה של אביו של המחבר עצמו.
והאמת היא שההיבט האוטוביוגרפי הזה מניח נקודה בוטה, מנותקת, ניהיליסטית שבסופו של דבר מתורגמת לרומן פשע מופתי.
הרוצח בתוכי
אם אהבת 1280 נשמות, הרומן הזה שנכתב שנים רבות לפני כן נקבע גם הוא בנסיבות דומות. זה כנראה שוב רומן הוקרה בחלקו לאביו, השריף עם יד כבדה למשפטו ויד רכה לכל תחבולה משפטית שעשויה להפיק לטובתו. נסענו לסנטרל סיטי, טקסס.
מי שאחראי על ביצוע החוק הוא לו פורד, שריף לכאורה מיושן, מואשם באכיפת מתינותו למטרה סופית של החוק. רק לו פורד חי עם אשמתו הישנה, זיכרון רצחני שהוביל אותו להרוג לפני שנים רבות.
יכול להיות שלואו סבל מהתלקחות, או שאולי זו הייתה פסיכופתיה של איחור שכאילו רוצה להיכנס מחדש לתודעתו של לו. אפשר להחזיק את החיה לזמן מה, אבל בסופו של דבר היא תמיד יוצאת יותר.
מתפקידו כנציג החוק, החיה הפנימית שלו תמצא תירוצים ליישם צדק מקוצר על רבים משכניו ... ונראה ששום דבר לא יכול לעצור אותו.
בן זעם
הרומן האחרון שכתב ג'ים תומפסון הוא פרידה מבעד לדלת הכניסה. בואו נראה ... אני לא רוצה להגיד שזה הרומן הטוב ביותר שלו, אבל האכזריות, העבירה אפילו, האלימות הבלתי פוסקת ונקודה זו של פסיכופתיה טראומטית כיסוד הרוע מניחה טיעון פרידה כטוסט של התנתקות מוחלטת.
אלן הוא ילד שחור שאומץ על ידי אישה לבנה שמעולם לא רצתה להיות אמא אלא למצוא מישהו חסר אונים שיוכל לשפוך את שנאתה.
וכמובן, אלן, ברגע שניצל כמבוגר תחת שלטון אמו, הופך למפלצת ללא מסננים, לרוצח האכזרי פר אקסלנס, לאדם ללא מקום למוסר בנפשו שהוסתר לחלוטין מעולם זוועתי.
סיפור קשה שלא תמיד מוצא חן בעיניו, אך בסופו של דבר מרתק את מעריצי הז'אנר הגדולים ואת מי שמתלהבים מהסופר הזה.
