לפעמים גם הטוב נדבק. ל אלווירה חמודה לחלוק את החיים ואת השולחן עם הענק אנטוניו מוניוז מולינה זה יכול לשמש דורבן לפיתוח החותם הנרטיבי הזה. ובאמונה שבסופו של דבר היא מצאה אותה, עד שהפכה למחברת יסוד בז'אנר התינוקות והנוער והסתדרה בפירעון בסוגים אחרים של ז'אנרים למבוגרים.
יש להבין (במקרה של מוחות רגישים) שההתייחסות ללמידה אינה שיקול מאצ'ואי. ההשערה שלי נובעת רק מהאובייקטיביות שאנטוניו מוניוז מולינה החל לפרסם רומנים הרבה לפני אלווירה לינדו.
השערה אפשרית נוספת תהיה שעץ הסופרים המשותף בין שניהם בסופו של דבר מקלה על מרחב מפגש נוסף לאהבה ... מי יודע?
הנקודה היא שהקריירה של אלווירה לינדו תמיד התנהלה בדרך עצמאית ומגוונת, והשיגה הצלחות אמיתיות בספרות הנוער תוך שהציפה בהצלחה רומנים אינטימיים או הומוריסטיים. סופר בשטח שבו תמיד תוכל למצוא ספר טוב לתת לכל סוגי הקוראים.
3 הרומנים המומלצים ביותר מאת אלווירה לינדו
בגוב האריות
הזאב תמיד עוקב אחר כיפה אדומה כפרדיגמה של הנאיביות של הילדות מול הסיכונים של היער. לכן היער הוא דמיון לגילוי. במיוחד שהמיתוסים והאגדות על הפחדים שנותרו תמיד נובעים מאותו דמיוני אבות של יערות עלים עם האגדות שלהם. משם כל אחד בסופו של דבר מייצא את הפחדים שלו ומסתיר את סודותיו בין שבילים צרים של זיכרונות.
ג'ולייטה ואמה מגיעות ללה סבינה כדי לבלות את החגים. בגיל אחת עשרה, הכפר האבוד הזה נראה לג'ולייט המקום הטוב ביותר להשאיר אחריו בעיות שהיא לא יודעת איך לתת להן שם. באותו קיץ נצחי מלא פעמים ראשונות, הוא יגלה שיסודות העיירה עשויים מסודות וזיכרונות; שולי היער, של סיפורים ואגדות; ולבם של אנשים של פחד, שנאה, אהבה ותקווה, ארבעת הרגשות המזינים את חלומותיהם וגם את הסיוטים הגרועים ביותר שלהם.
במאורת הזאב עולה מנקודת מבטה של סופרת שהקדישה חלק גדול מיצירתה להתבוננות בילדות על כל עושרה, ייחודה ופגיעותה, ומראה שהסיפורים שאנו חולקים, ואלו שאנו מספרים זה לזה, יכולים להישבר. הקללה של ירושה מורעלת.
אלווירה לינדו חוזרת לסיפורת טהורה ויוצרת טריטוריה ספרותית משלה, סבינה הבלתי מיושבת ויערותיה, תפאורה שבה המציאות והאגדה הולכים יד ביד, כמו בסיפורים קלאסיים. הקורא שיתעמק בו ישקע ברומן מפואר, בעוצמה הולכת וגוברת, שלפני המסתורין שלו יוכלו להגיב רק בהשתאות וברגש.
כוסות מנוליטו
הבה נציב את ספרות הילדים והצעירים במקום הראוי לה. כגישה לעולם הקריאה, אין דבר טוב יותר מספרים אמפתיים לחלוטין לילדים.
הרפתקאות, רגשות ורגשות האופייניים לעולם מפתיע, נפלא ויחד עם זאת כל כך קרוב למציאות השכונתית שלנו שהוא מצליח לשבות את כל סוגי הקוראים.
מאז עזיבתו בשנת 1994, הרפתקאות חדשות רבות הכניסו אותנו לשכונת קראבאנצ'ל עם מאנוליטו ואוריג'ונס לופז הבלתי נפרד שלו במאבק האופייני לכל הרפתקה בין טוב לרע יותר, רק יותר ברמת הרחוב מתמיד.
הפרק הראשון היה פצצה, אבל כל אחת מההרפתקאות החדשות שלו שומרת על הפרוזה המבריקה ההיא קרובה לחלוטין לעולם הילדים, עם נקודה ערמומית והצדקה מתמדת של ילדות ברחוב.
מילה ממך
לדעתי, כתיבת רומנים לילדים או לצעירים היא הדבר הכי קשה למבוגר. כך שכאשר אתה מגלה את אלווירה לינדו מתגלגלת בריאליזם גולמי, רגשי ואנושי באופן גורף, אין לך ברירה אלא להניח את הראיות לגופה של סופרת המסוגלת לנוע בשני תחומים שונים כל כך עם יכולת פירעון זהה.
בספר זה שני סיפורים, שני חיים, אלה של רוסאריו ומילאגרוס מתאחדים. שניהם מטאטאים ברחובות ובעבודותיהם העירוניות הם חולקים את חלומותיהם וסיוטם, תסכוליהם ותקוותיהם. בין השניים נמשכת סצינה של רגש מקסימלי כשהם מפשיטים את נשמתם במציאות מנוכרת שבה, עם זאת, האנושיות שלהם מציפה הכל.
יש רק בעיה אחת, ההרמוניה של שתי הנשמות מודיעה על קרע כאשר אחת הנשים מחליטה לקחת על עצמה אתגרי חיים חדשים, המועדפים במכת אופטימיות ...
מה שנשאר לי לחיות
אם יש היבט אחד שבולט בנרטיב של אלווירה לינדו, הוא הוויטליזם. הדמויות של אלווירה לינדו, המתחילות במניוליטו גפוטאס וכלה ברומנים שונים שלו, מוציאות את הארומה החיונית הזו, את התחושה הזו של דריכה על הרצפה הנוכחית בעוצמתה הוא לא רוצה להימלט, למרות שהוא כבר חשה שהעתיד בסופו של דבר מחק הכל עם גשם הזמן שלו.
מדריד שנות השמונים שאלווירה לינדו הכירה היטב הופכת לתפאורה של הרומן הזה. לנסיבותיה של אנטוניה, בתחילת שנות העשרים לחייה, אין שום קשר לסצנה המפורסמת של מדריד. תורה הוא לדאוג לבנה בבדידות, עם מעצרים של אינרציה הדורשת כוח לא להיכנע לייאוש.
סיפורה של אנטוניה הוא קומפוזיציה דיסוננית לחלוטין לשלב שבו היא במקומה. העיר נעה בקצב אחר, ההזדמנויות לא מפסיקות להגיע וחולשה מופיעה בכל שנייה.
ואז יש אותו, יצורו כה זר לכל דבר, המסוגל להציל אותה ברגעים בהם עצב אינסופי מופיע שוב בקיומו.
