העושר הגדול ביותר טמון בהשלמה. והספרות הקולומביאנית הנוכחית מציעה, במקרים בולטים מאוד, את אותה סטייה נושאית קסומה שמקשה על המשימה המאניאלית של תיוג לטובת אוניברסליזציה טהורה יותר, ללא סטיגמות או חובות.
מה אני מעלה עכשיו? רק כדי להאיר השוואה מאירת עיניים בין שני סופרים קולומביאנים עכשוויים גדולים שמתחקים אחר דרכם הנרטיבית המסוימת.
מצד אחד לורה רסטרו, עם ייעודה ככותבת כרוניקה ומצד שני אנג'לה בסרה, יורשת לאותו ריאליזם קסום שבמציאות, מכיל את הכל בין מה שקורה למה שאנו מייצרים אידיאל מהסובייקטיביות שלנו, קו אמן שהסופר הקולומביאני עצמו גבריאל גרסיה מרקס הוא איתר בצורה מופתית כדי להכיל כל כוונה נרטיבית הלוך ושוב, מהאירועים האובייקטיביים של חיינו ועד לפרשנות האישית של כל אחד מהם.
חוץ מזה ש אנג'לה בסרה מזמינה אותנו לכור ההיתוך החדש שלה של ריאליזם ודמיון שבו הוא ממזג אורח חיים עדכני והתרשמות של כמה דמויות שניצלו מתרגיל נמרץ של אמפתיה עם מרכיב פמיניסטי חשוב ותמיד התמקד בצד הזה של העולם האימפרסיוניסטי, מתוך רעיון של רגשות אנושיים שיכולים להתפתח במקביל להיגיון או לסמן נתיבים משבשים מעל היעד הצפוי.
סיפורי אהבה כגדולי הרגשות המעוטרים על ידי המסתורין של קסם החיים.
עלילות שמתעמקות ברגשותיהן של הדמויות בסביבות מוכרות, אך לעיתים מקרטעות בפני יכולת הדמיון האנושי, אותה מתנת שינוי גדולה המסוגלת להקרין אוטופיות לנשמה או להעיר מפלצות הרסניות שהוקמו מהתבונה המותאמת לדרישות המוסכמות. ללא ספק מחבר של אלה שצוטטו כהכרחיים לספרות הירוקה כמרכיב מעשיר במה שהוא אנושי במהותו.
3 הספרים המומלצים המובילים מאת אנג'לה בסרה
החלום הלפני אחרון
באופן פרדוקסלי, החיים המלאים ביותר יכולים להיות חיים המתאימים לאידיאל הרומנטי של הבלתי גמור. הרגש האנושי מתגבר מול מסים של אי מימוש.
כי מה לגבי ג'ואן וסולדד מצביעה על השאיפה הבלתי אפשרית הזו של הכימיה המהותית של שני צעירים שליבם פועם בפה אחד לקצב תווי הפסנתר. ג'ואן מנגנת בפסנתר כדי לעודד את אורחי המלון בו היא עובדת. סולדד מגלה בידיה משהו יותר מהמרץ שבו היא מכה במפתחות.
עדיין יש זמנים רעים לאהבה בין מעמדות באירופה היוצאים ממלחמה אחת וממהרים למלחמה. העתיד יכתוב מה שהוא רוצה על התשוקה שלהם, אבל ההווה שהיה אוצר את הרגעים האינטנסיביים ביותר בחייהם.
אבל העתיד הזה שרק ניבא את הפרדתם ימצא אצל ילדיהם את אלה שיעידו על מה שהרגשותיהן של שתי נשמות, ללא ספק, ברגע שיברחו מהעולם הזה נחושות להרוס חלומות.
היא שהייתה לה הכל
רומן שמשחק עם ההשתקפות האינסופית של המספרת שכותבת על סופרת שבתורה מחפשת דמות עליה אפשר לסובב את סיפורה.
משאב זה של הסופר הכותב על סופר תמיד מזמין הרהור על עבודת הכתיבה שכל אדם סובל על בשרו. ובסיפור זה, אנג'לה מנתחת לחלוטין את האישה שמחפשת את השראתה באמצע הדרך בין הסיפור האפשרי לספר לבין התחושות הקיומיות שלה.
La Donna di Lacrima, עם שמה המשולב, מייצגת אישה מתחשבת יותר בכלליות שלה, חשופה לאהבות חולפות ומחפשת מקלט לאחר ששרדה את חיי היום יום שלה.
מהאהבות המוכחשות
לאחר קריאת ספר זה, ניתן להסיק שמה שאינו ידוע ומיתולוגי הוא אהוב יותר. אותו אחד (וגם אחד) יכול להתאהב בטירוף במה שמתעורר בהתמזגות של הפיזי ואפילו הרוחני בחיכוך עם עור שהגיאוגרפיה שלו עדיין לא ידועה.
פיאמה ומרטין הן שתי נשמות מצליחות של אהבה. רק לאחר שיא הרגשות, כל שנותר הוא להציץ אל החלל מלמעלה. סיפור עם נקודה ארוטית שאין להכחישה, עם אותו טעם נידון של אהבה גשמית נבגד בעצמו.
כמו הים עצמו הסוחף את הסיפור הזה, חיי שני האוהבים מתנדנדים כמו קצף הגלים. אהבה כתנועה קדימה ואחורה, מהפנטת אך לצערי חוזרת על עצמה עד הנצח. ופיאמה ומרטין יודעים על זמנם המוגבל, שפג תוקפו.
הדילמה הישנה בין קסם הרגע לגינוי הקלילות עונדת את לבם של שניהם, כמו סלעים החשופים למכות מאות, מיליוני גלים.
החלום הלפני אחרון: מעולה !!!