אני כבר לא מגלה תקווה. העמקתי בתוכי, אל נוגדי המחשבה שלי, הנשמה שלי או כל מה שעורי מכסה. אבל אני לא עומד בחלל ריק. מתחת להווייתי נמתח אוקיינוס, עצום ככל שרגוע וחשוך בלתי נסבל.
כתבתי את כל הסיפורים והרומנים שלי, תחביב ישן שהתכחש לי עכשיו. דרך סיפורי גידלתי את כל חיי האפשריים, שקלתי כל אחת מהאלטרנטיבות, נסע בכל שביל שהצביע על יעד. אין ספק שבגלל זה לא נשאר לי כלום. שיחקתי את עצמי.
צעדי מובילים אותי ללא שביל ברחובות לא ידועים של העיר בהם חייתי תמיד. מישהו מברך אותי מחייך, אבל אני מרגיש שאני מדולל בין כל כך הרבה פרצופים מוזרים כדי להיות אף אחד אחר. אני רק מבין שהסוף ממהר לצלילי השריקות שלי, המרכיבות מנגינה מאולתרת עצובה.
אני מנווט בין זיכרונות עתיקים, שאובים מחזרה על חיים שהחלו לפני זמן רב. הם מתכננים בגבול של תמונות הזיכרון שלי עם כיתובים כוזבים, ומסננים רגעים שאולי מעולם לא קרו.
החלק המרוחק נראה פריך, ואילו אם אנסה לחשוב על המנה העיקרית של היום נראה כאילו לא אכלתי מספר שנים. אני מעיר בקול נמוך: "מרק אלפבית".
אני מגיע לפארק ישן. אני אומר "ישן" כי אני מניח שהייתי שם לפחות פעם נוספת. רגלי מאיצות את הצעדים. כעת נראה כי בכל עת הם קבעו את הדרך. הם נעו מונעים על ידי אינסטינקט "ישן".
שתי מילים מופשטות במוחי: קרולינה ואלון, בשמחה כזאת שהן מנקות את עורי ומעוררות את החיוך שלי.
היא מחכה לי, שוב, בצל עץ המאה. אני יודע שזה קורה כל בוקר. זוהי הבקשה האחרונה שלי לאסיר, רק שבמקרה שלי זוהי זכות שחוזרת על עצמה כל יום מול גזר הדין של אלצהיימר. אני מצליח להיות עצמי שוב מעל משפט הנשייה האכזרי הזה.
צעדי מגיעים לשיאם להרפתקה שלהם מול קרולינה האהובה שלי, קרוב מאוד לעיניה, שלווה למרות הכל.
"טוב מאוד יקירתי"
כשהיא מנשקת אותי על הלחי, האור נופל לכמה רגעים על האוקיינוס, כמו זריחה קצרה ונפלאה. אני מרגיש שוב חי.
להיוולד זה לא רק עניין של להגיע לעולם הזה בפעם הראשונה.
"האם יש לנו מרק אלפבית היום?"