יש עורכי דין שפונים לספרות בדיונית כמו ג'ון גרישם ועורכי דין אחרים אוהבים פיליפ סאנדס המחדשים את המציאות מתוך מחויבות הגלומה במאמרים ובספרי עיון אחרים. יצירות משובצות בקטעים אוטוביוגרפיים וכרוניקות של אותה אמת אלטרנטיבית החומקת אל מתחת למציאות עצמה, בשולחן מים ביחס למה שידוע בדרך כלל.
כי בביצוע לבוש של חולות היא הצליחה להתקרב לפוליטיקה הבינלאומית המטופשת ביותר. אפילו עצם הנקודה שבה רומן משהו נופל והכרחי אותו סיפור קרוב יותר למציאות שעושה צדק על ידי ידיעת יותר לא ידוע לאזרחים מן השורה.
זה מצחיק שנזכרתי לאחרונה Ben Pastor והיום זה סנדס שמגיע לבלוג הזה, אבל הסינרגיות התמטיות הן כאלה, דבר אחד מזכיר לך את השני. אם עם Ben Pastor אנחנו נכנסים לרייך השלישי מבדיות סוחפות, עם סנדס אנחנו משוטטים במשרדי המקומות הגבוהים של גרמניה הנאצית לכל מרחב קבלת החלטות אחר בעולם. כי היה ויש שם השקרים האדוקים ביותר שמניעים את העולם נשקלים, מאוזנים ונמכרים.
ספרים מומלצים מובילים מאת פיליפ סנדס
נתיב בריחה
כל חיים כפולים זה מטורף לנהל. כי הדו-קוטביות נראית הרבה יותר מרושעת מהמצב הפסיכיאטרי הפשוט. מי אתה הגבר או האישה הבוגדים או הזוג למופת? מה העור שלך, האדם החביב או הרוצח הסדרתי? אני גם לא אומר לך איך זה חייב להיות, אתה גורר את הרגליים על המחצלת כדי להיכנס לכל חדר בזמן שאתה מחכה שהאפר של הפשיזם שלך ייצמד לסמרטוט הקטן הזה מתחת לרגליך...
ביולי 1949, גבר הסובל ממחלת כבד חריפה אושפז בבית חולים ברומא. הוא הובא לשם על ידי נזירים והוא רשום תחת השם ריינהרדט, מה שמתברר כזיוף. מבקרים אותו בישוף, רופא וגברת פרוסיה. בסופו של דבר החולה מת והגברת הפרוסית שולחת מכתב למשפחה. שמו האמיתי של החולה המסתורי הוא אוטו וואכטר, והמכתב מהגברת הפרוסית יגיע לאשתו, שרלוט, ולאחר מכן יעבור לילדיהם. זה הצעיר שבהם, הורסט, שפיליפ סנדס מאתר אותו, וכשהוא מבקר אותו בטירה שבה הוא גר כמעט מבודד, הוא אומר לו ש"זה לא נכון שאבי נפטר ממחלה".
מהי אם כן האמת? ומעל לכל: מי היה ריינהרד המזויף שנקרא בעצם אוטו ואכטר? עם נוהל חקירה דומה לזה שהיה נהוג בספרו הקודם, מחאו כפיים רבות רחוב מזרח-מערב, סנדס משחזר את חייו של אדם זה שלמד משפטים בווינה, עזב את העיר לברלין, חזר כהיררכיה נאצית והוציא מתפקידם את הפרופסורים היהודים שהיו לו באוניברסיטה. מאוחר יותר הוא נשלח לקרקוב, ושם חתימתו מוטבעת על מסמכים שהובילו למותם של אלפי אנשים, רובם יהודים. ולמה זה נגמר ברומא? הוא היה שם בדרכו לדרום אמריקה, נמלט בסתר, מוגן על ידי איזה חבר בוותיקן...
עם הדופק הסיפורי של רומן הריגול המהיר ביותר, סנדס בוחן את המניעים המובילים אדם לבצע מעשים נתעבים ומשחזר את עברה הבעייתי של אירופה ואת ההיסטוריה של משפחה המסומנת בחטאיו של האב... ספר .
רחוב מזרח-מערב
הציר המזרחי המערבי של העיר ברלין הוא הרבה יותר מכיוון גיאוגרפי. למעשה ההפרדה המוגדרת בקפריזיות במיקום הנקודה שבה מתחיל המזרח או בה מתחיל המערב קובעת את החלק המרושעת ביותר בהיסטוריה של אירופה כולה...
אולי לא כל כך מהסמל של הנקודות הקרדינליות הללו במיוחד בברלין, אבל מהסמל נולד הסיפור הניצול הזה כהיסטוריה פנים מבריקה שאף פעם לא כל כך נכונה ומדאיגה.
שני חוטים שזורים בדפי ספר יוצא דופן זה: מצד אחד, חילוץ סיפורו של סבו מצד אמו של המחבר מנסיעתו להרצאה בעיר לבוב, שהיתה פולנית וכיום חלק מאוקראינה. מצד שני, הרפתקאותיהם של שני עורכי דין יהודים ונאשם גרמני במשפט נירנברג, שחייהם מתכנסים גם בעיר ההיא שפלשו הנאצים. שני היהודים למדו שם והצילו את חייהם כי היגרו בזמן - האחד לאנגליה, השני לארצות הברית - והנאשם - גם הוא עורך דין מבריק והיועץ המשפטי של היטלר - היה מושל בתקופת הכיבוש.
וכך, בהתבסס על הקשרים העדינים בין ארבע הדמויות הללו - הסב, שני עורכי הדין היהודים המשתתפים בנירנברג, האחד עם הצוות המשפטי הבריטי והשני עם האמריקאי, והנאצי, איש תרבות שבסופו של דבר אימץ את הברבריות - , העבר מתגלה, השואה, היסטוריה באותיות גדולות וסיפורים אינטימיים קטנים. ואל מול הזוועה מתעורר הצמא לצדק - מאבקם של שני עורכי הדין להכניס למשפט את המושג "פשעים נגד האנושות" - והרצון להבין מה קרה, מה שמוביל את המחבר להיפגש עם בנו של העבריין נאצי.
התוצאה: ספר שמראה שלא הכל נאמר על מלחמת העולם השנייה ורצח העם; ספר שהוא בו-זמנית טקסט ספרותי יפהפה עם גווני מתח בלשי ושיפוטי, תיאור היסטורי יוצא דופן על השואה והאידיאלים של גברים הנלחמים למען עולם טוב יותר ומדיטציה על ברבריות, אשמה ותשוקה לצדק. לעתים נדירות כל כך מוצדק ליישם את ההסמכה של חיוני ליצירה.
המושבה האחרונה
קולוניזציה קשורה לשאיפות הכי לא צפויות. ולדרכים של אימפריות או מדינות שונות אין שום קשר להתנחלות. מאינטגרציה רומאית או ספרדית ועד גזילה בריטית ישירה לכל מקום שהם הלכו. בהזדמנות זו, מעבר לאגדות שחורות שהופצו בעניין על תהליכים קולוניאליים אחרים, סופר אנגלי זה חושף את מקרה הרעם על אירוע של ניכור מוחלט עבור תושבי מקום נידח המשולב באימפריה של המלכה...
ב-27 באפריל 1973, ליסבי אליזה, אז בת עשרים וחודש רביעי להריונה, עלתה על הספינה שיצאה מהאי הקטן פרוס באנהוס, בארכיפלג צ'אגוס, באוקיינוס ההודי. איתה טיילו שאר התושבים המקומיים, שעמדו להיות מועברו לאי מאוריציוס. האלטרנטיבה הייתה להישאר ולרעוב. ההסבר ליציאה הכפויה הזו נעוץ במלחמה הקרה. מסיבות אסטרטגיות, בשנות השישים החליטו האמריקנים להתקין בסיס צבאי בארכיפלג, דווקא באי דייגו גארסיה, והם לא רצו את האוכלוסייה הילידית באיים הסמוכים. הבריטים הציעו את המקום, כי זה היה הנחלה הקולוניאלית שלהם ובשנת 1965 הם הפרידו אותו ממאוריציוס והפכו אותו למה שנקרא טריטוריית האוקיינוס ההודי הבריטי.
אז, כאשר מאוריציוס הפכה עצמאית ב-1968, היא עשתה זאת ללא הארכיפלג הזה, ואז החלה להתדיין בבית המשפט כדי לנסות להחזיר אותה. בשנת 2018 התיק הגיע לבית הדין הבינלאומי בהאג. פיליפ סנדס היה מעורב במשפט ההוא כעורך דינו של התובע, והעדות הכוכבת שהציג הייתה זו של ליסבי אליזה, שסיפרה לבית המשפט על הטרגדיה האישית שלה.
זה הסיפור הלא ידוע שמספר הספר הסוחף הזה על המושבה האחרונה. ספר על בושות העבר ועל אוכלוסיה ילידית שנתלשה ממולדתה וגורשה למקום אחר בגלל גיאוסטרטגיה. ספר על קולוניאליזם ומורשתו, אבל גם על הסיפורים הקטנים שאורבים מאחורי ההיסטוריה באותיות גדולות. לאחר שתי עבודות היסוד שלו על הנאציזם - רחוב מזרח-מערב ודרך הבריחה -, פיליפ סנדס מציע לנו עוד יצירה אנתולוגית, המשלבת בצורה מבריקה נרטיב, מסה, עובדות היסטוריות וטרגדיות אישיות.
