יש בנרטיב הצרפתי הנוכחי הצצות יותר מיוחדות ממה שהוא מציע לנו דוד Foenkinos. זה יהיה דבר שלדור X תמיד יש משהו מעניין לתרום שכן הדור האחרון נבט באנלוגי ונמסר לדמיון של הקציר שלו, ללא תיווך שנעשה בתצוגות.
כי ניקולס מתייה הגיע משום מקום ב-2018, והכריע את כל ה"קייטרינג" הזה של סופרים מצפים לפני הפרס הגדול שבו הם השתתפו, ולקח איתו את הגונקור לא פחות. גביע לא צפוי לסוכני ההימורים העגולים המושבעים התורנים.
הסופר עשה לאחר ההכרה הפופולרית הנרחבת ביותר. אותו אחד שבהמשך צריך לחזור לצללי הבדידות מול הפוליו הלבן. לאחר הפרס שלו, ניקולס מתייה מתחיל לעשות את צעדיו כסופר מוכר. והפרוזה שלו זוכה לטיסות גדולות יותר בזכות השבח שמעודד אותו להמשיך בשלושה עשר של כתיבה וספר לעולם...
רומנים מומלצים מובילים מאת ניקולס מתייה
ילדיהם אחריהם
לכל מדינה יש את הייחודיות והבעיות שלה. צרפת מתבוננת בטבורה בזכות חזיונות כמו זה שניקולא מתייה נותן לנו ברומן הזה. אנחנו לא חוזרים לתאריכים גדולים המסומנים באדום, הכרוניקות כבר מצביעות עליהם. מדובר על ראיית פנורמה מאוד מוכרת עבור אלה מאיתנו הגרים בילדות, התבגרות ונוער של שנות ה-90, עמוסה בתפיסה בין ניהיליסטית, נהנתנית ומרדנית אל מול האושר המובן מאליו ועתיד נפלא המוטל בספק על ידי אינטואיציה צעירה בעולם. פרצוף של פארסה .
מה שנותר אז הוא האמיתי ביותר, התגליות של דור אחרון שנחשף להכל ללא אינטרנט או מהפכות דיגיטליות. אולי הדור האחרון של האותנטי. כנראה הרגע שבו החלו להיכתב הדפים הריקים הכי חסרי משמעות בהיסטוריה שבה אנו נמצאים.
אוגוסט 1992 במזרח צרפת: עמק נשכח, תנורי פיצוץ כבויים, אגם וחום אחר הצהריים. אנתוני בן ארבע עשרה ומרוב שעמום, הוא בסופו של דבר גונב קאנו עם בן דודו כדי ללכת לשוטט בחוף הנודיסטים המפורסם בחוף הנגדי.
שם, מה שמחכה לו זו האהבה הראשונה שלו, הקיץ הראשון שלו, זה שמסמן את כל מה שיקרה לו אחר כך. כך מתחיל בדרמת החיים. ספר זה הוא רומן של עמק, של תקופה ושל גיל ההתבגרות; זהו סיפורו הפוליטי של נוער שצריך למצוא את דרכו בעולם גוסס.
ארבעה קיצים, ארבעה רגעים, מ"Smells like Teen Spirit" ועד למונדיאל 1998, כדי לספר על חיים שעוברים במלוא המהירות בצרפת הבינונית ההיא, של ערים בינוניות ואזורי מגורים, בין בידוד כפרי לבטון מצולע.
הצרפת של ג'וני האלידיי, זו של העיירות שנהנות באטרקציות ירידים ומתמודדות זו מול זו בחידוני טלוויזיה; זה של הגברים הנאכלים בבור ושל הנשים המאוהבות שנובלות בגיל עשרים. מדינה בעורף של הגלובליזציה, לכודה בין נוסטלגיה לדעיכה, הגינות וזעם.
קונמרה
כל הסתגלות עם העבר מובילה בסופו של דבר לגירוש שדים של ההווה. כי תמיד יש שרידי ניכור, של חלל שמוצא לו מקום מושלם בגבולות אמצע העשורים של החיים. כן אתה תדע דנטה...
אין חיים מצטלבים, אלא צומת דרכים מקרי שבה מגיעים כל מיני מטיילים המשוועים לאיזה דרך שאיש לא הכיר להם או שמצאו במדריך טיולים. בדילמות צומחות אי הוודאות, אבל גם מניעים חדשים שנותנים היגיון מסוים לדרך שיש ללכת לשום מקום.
הלנה עומדת להגיע לארבעים. הוא מגיע מעיירה קטנה במזרח צרפת. הייתה לו קריירה אקדמית ומקצועית טובה, יש לו שתי בנות והוא מתגורר בבית מעצבים בצפון העיר ננסי. הוא הגיע ליעד שסימנו המגזינים והחלום שהיה לו בגיל ההתבגרות: לצאת החוצה, לשנות את הסביבה החברתית שלו, להצליח. ובכל זאת, יש את ההרגשה של כישלון, אחרי השנים, שהכל אכזבה.
כריסטוף, מצדו, בדיוק הגשים אותם. הוא מעולם לא עזב את העיר שבה הוא והלן גדלו. הוא לא חתיך כמו קודם. הוא עובר את החיים צעד אחר צעד, נותן עדיפות לחברים וכיף, משאיר ליום המחרת את המאמצים הגדולים, ההחלטות החשובות וגיל הבחירה במה שהוא רוצה. עכשיו הוא מוכר אוכל לכלבים, חולם לשחק שוב הוקי כמו כשהיה בן שש עשרה, וחי עם אביו ובנו, קיום צנוע, שקט, חסר החלטיות. אפשר לומר שהוא נכשל לחלוטין ובכל זאת, הוא משוכנע שעדיין יש זמן לעשות הכל.
קונמארה הוא סיפור של חזרה למקום המוצא, של מערכת יחסים, של שני אנשים שמנסים שוב בצרפת בשינוי מלא. זה, מעל הכל, סיפור על מי שמסדיר חשבון עם אשליותיהם ועם נעוריו, על הזדמנות שנייה ואהבה שמחפשת את עצמה, למרות המרחקים, במדינה ששרה לסרדו ומצביעה נגד עצמה.
