האמריקאי אמה קלין הגיע מידם של הדמויות להציע ספרות כל כך אמפטית איתו לכבוש את חצי העולם, מחכה שהאמצעי השני יירשם בשביותו בעוצמתו יהפוך לפרוזה. וזה לא שזו נוסחת קסם נרטיבית. השאלה היא לתת את האמת הזו לאנשים המאכלסים את הסצנות, מהגיבור ועד המחווה האחרונה של הדמות הכי חסרת משמעות בהתפתחות העלילה.
אולי זה אות הימים ושל הכרוניקנים החדשים שלה..., ספרות ספוגה באותו חזון חיים בגוף ראשון, שעוברת מהיציבה הראשונית אל ההתעמקות במניעים העמוקים ביותר של ההוויה. משהו כמו מה שכולם מציגים ברשתות החברתיות שלהם, רק עם החוב הבלתי יסולא בפז של בסופו של דבר ללמד הכל באינרציה בלתי ניתנת להסרה, בכוח מרכז שבו לספר את העולם שלנו בסופו של דבר מציאות ספרותית.
וזה לא שאמה מדברת איתנו על אינסטגרם או פייסבוק. שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מכוונתו. אבל הפרשנות החופשית הזו משמשת להציע הצצה לדרך גילום דמויותיה הנטרפת על ידי ציווי העלילות הנחושות לספר הכל. אנחנו עוברים מתחושת הדחף המיני הבלתי נתפס לפחד האולטימטיבי, המשתק ביותר. הכל מתבטא בצורה מושלמת במחווה, בהבעה, בביטוי הלוכד את נשמתנו בזכות אותו דיוק קסום של מי שמוצא את המילים הנכונות מול האינסוף של כל תהום או חור שחור.
הספרים המומלצים ביותר של אמה קליין
הבנות
שלכל תנועה ליברטריאנית יש את הצד האפל שלה זה משהו מקובל באופן טבעי, בהתחשב בטבע האנושי במאבק פנימי מתמיד בין טוב ורע. מקומוניזם ועד היפים, הכל נמכר כאתגר למה שהוקם במרדף אחר טובת הכלל. עד שהאידיאליזציה והאוטופיה בסופו של דבר מתנגשות במציאות המטרידה ביותר.
קליפורניה. קיץ 1969. אווי, נער חסר ביטחון ובודד שעומד להיכנס לעולם המבוגרים הלא בטוח, מבחין בקבוצת בנות בפארק: הן מתלבשות בצורה מרושלת, הולכות יחפות ונדמה שהן חיות מאושרות וחסרות דאגות, בעוד שולי הנורמות. ימים לאחר מכן, מפגש מקרי גרם לאחת הנערות האלה - סוזן, מבוגרת ממנה בכמה שנים - להזמין אותה להתלוות אליהן.
הם גרים בחווה בודדה והם חלק מקומונה שמסתובבת סביב ראסל, מוזיקאי מתוסכל, כריזמטי, מניפולטיבי, מנהיג, גורו. מרתקת ונבוכה, צוללת איווי לתוך ספירלה של סמים פסיכדליים ואהבת חינם, של מניפולציה נפשית ומינית, שתגרום לה לאבד קשר עם משפחתה והעולם החיצון. והסחף של אותה קומונה שהופכת לכת הנשלטת על ידי פרנויה הולכת וגוברת תוביל לפעולה של אלימות אכזרית וקיצונית.
הרומן הזה הוא יצירה של בכורה אשר, בהתחשב בנעוריה, הותירה את המבקרים פעורי פה בשל הבגרות יוצאת הדופן שבה היא מגלפת את הפסיכולוגיה המורכבת של דמויותיה. אמה קליין בונה דיוקן יוצא דופן של שבריריות מתבגרים ותהליך סוער של התבגרות. הוא מתייחס גם לנושא האשמה וההחלטות שיסמנו אותנו לכל החיים. והוא משחזר את אותן שנים של שלום ואהבה, של אידיאליזם היפי, שבו נבט צד אפל, חשוך מאוד.
המחבר שואב השראה חופשית מפרק מפורסם בכרוניקה השחורה האמריקאית: הטבח שביצע צ'ארלס מנסון ושבטו. אבל מה שמעניין אותו זו לא דמות הפסיכופת הדמוני, אלא משהו מטריד הרבה יותר: אותן נערות מלאכיות שביצעו פשע מתועב ובכל זאת, במהלך המשפט, לא איבדו את החיוך. מה הוביל אותך לפרוץ את הגבולות? מה היו ההשלכות של מעשים שתמיד ירדפו אותם? הרומן המסנוור והמטריד הזה עוסק בהם.
הארווי
סופר כמו קליין יוצא בגלוי למחלוקת. ובתוך עמוק, הספרות זקוקה לקריינות מסוג זה, משהו כמו וירג'יני Despentes יֶנקִי. שתי הנשים שלוקחות את שרביט הספרות הנקמנית ביותר מהצביטה המוסרית או מהנשיכה בחיפוש אחר דם.
עשרים וארבע שעות לאחר גזר דינו של משפטו, בבית שאול בקונטיקט, הארווי מתעורר עם עלות השחר מיוזע וחסר מנוחה, אך מלא ביטחון: זו אמריקה, ובאמריקה מי שדומה לו לא נידון. היה פעם שאנשים הפנו לו עורף, אבל אנשים אלה הוחלפו במהרה באנשים חדשים: ואנשים שחייבים לו טובות, כך חושב הארווי, עדיין יצטרכו להחזיר להם.
הם ניסו להרוס את המוניטין שלו, אך הם לא הצליחו, ובאותו יום גורל אומר לו כיצד לסיים לשחזר אותו; הפנים המוכרות של השכן הסמוך שלך מתגלות כזו של הסופר דון דלילו, והארווי כבר מדמיין את הניאונים: רעש רקע, הרומן הבלתי ניתן להתאמה, עשה סוף סוף סרט; הברית המושלמת בין אמביציה ליוקרה בשירות חזרתו. ובכל זאת, חולפות השעות מתחילות להתמלא במהרה בסימנים מטרידים ומרתיעים; העמקת סדקים באמון שבו הארווי התעורר ...
בעדינות הפסיכולוגית הרגילה שלה, אמה קליין מספרת את הסיפור הזה מהמקום הכי לא נוח: ממוחו של הארווי (ויינשטיין, כמובן) ששמות משפחה שלו אינם נחוצים לו, ומי מוצג כאן כמישהו שביר ונזקק, שמעריך יתר ערך האינטליגנציה שלו ומפגינה מגלומניה מגוחכת; אדם מנותק לחלוטין מהמציאות, זו של גינויו, שהופך לגלוי יותר ויותר להחריד, ובהן מחלחלות הנחות של אשמה שהעצמי המודע שלו שולל.
הימנעות מהזוויות החוזרות ביותר של נושא מוארות פעמים רבות באור אחד, תוך שימוש בזריקות של הומור עמום וניצול האפשרויות הקלידוסקופיות של האינטראקציות בין הדמויות בחדות וללא הדגשה, בונה אמה קליין עם הארווי יצירת מצלמה חודרת, מצחיקה ומטרידה המבוססת על תורות, וחושפת את כישרונו למרחקים, של ה חָדָשׁ, שלא בדקתי עד כה.
