במאה ה-XNUMX, כמה יורשים מפוארים של שייקספיר התאחדו לתפארת השפה האנגלו-סכסית פר אקסלנס. מצד אחד סמואל בקט, טנסי ויליאמס ובוודאי באופן מפוזר יותר סם שפרד. כולם החיו את התיאטרון האנגלו-סכסוני במרץ חדש המותאם למציאות של עידן מלא בשינויים, כולל אלה שנכפו על ידי דחיפות ממרחבי יצירה, אבל גם מהתיאטרון.
אבל כמו שאמרתי, שפרד היה יותר מפוזר, יותר נתן לעצמו להיסחף על ידי מוזות שיכולות להוביל אותו למשחק או למוזיקה. ובכל זאת הייתה זו הדרמטורגיה שהעניקה לו את מירב התהילה בתקופתו. כמובן, הדבר המוזר מכולם הוא שהיום ספריו המבוקשים ביותר של שפרד הם אלו שמעבירים לנו את חוויותיו ורשמים שלו ככרוניקות של תקופה מרתקת, תקופה שבה היוצרים היו משואות חברתיות כלפי האוונגרד והשינוי. המחויבויות שלה, אבל גם עם החטאים שלה, ההגזמות שלה, החסרונות והאקסצנטריות שלה...
3 הספרים המומלצים המובילים מאת סם שפרד
Motel Chronicles
הייתה תקופה, המאה ה-XNUMX שנעשתה בארה"ב, שבה סופרים עלו על האגדה של יצירותיהם, משהו כמו מה שקרה Truman Capote, המינגווי, טום וולף, בוקובסקי או בורוז, אם להזכיר כמה. וכך הפכו חייהם להרחבות של הרומנים שלהם שכולם רצו לדעת. כיום סופרים הם פחות מיתוס ויותר רק הפקה סיפורית. היה לזה, ללא ספק, יותר קסם... סם שפרד גם כתב את חוויותיו שנאכלו בחריפות לאור הכריזמה הגדולה שלו.
הכבישים, המכוניות, הבדידות וההרפתקה משרים את אלה כרוניקות של המוטל, ספר של "סיפורים שבורים", קטעים אוטוביוגרפיים, סיפורים ושירים המוגשים להפליא בכתיבה מהירה ותמציתית.
כרוניקות של המוטל הייתה נקודת המוצא של פריז, טקסס: «הסרט שרציתי לעשות בארצות הברית היה שם, בשפה הזו, המילים האלה, הרגש האמריקאי הזה. לא כתסריט, אלא כאווירה, תחושת התבוננות, סוג של אמת", אמר וים ונדרס.
אותי בפנים
בתור מחזאי, סם שפרד הוא ידע להעביר את האמנות המפוארת ביותר של המונולוג לרומן הזה. ההיסטוריה של התיאטרון, כאמנות נופית, נקבעת על ידי סולילוגים גדולים המצביעים על אלמוות מפשטות הדמות, של האדם העומד מול גורלו.
מהיוונים ועד שייקספיר, Calderón de la Barca Valle Inclán או סמואל בקט; התהילה הגדולה ביותר של התיאטרון עברה דרך גיבור בודד שמעורר ישירות טרגדיה...
מדובר בהלל את קיומנו המגוחך ביחס לעולם עצום, קוסמוס המציע אינסוף ככל תשובה למבט פשוט על הכיפה השמימית. התיאטרון ניסה לתת קול ופרשנות לאותן שאלות קטנות עלינו, שעמוק בפנים, היינו רוצים לזרוק לתוך העצומות שאופפת אותנו למקרה שמישהו יוכל לטפל בטענת הסתירות והאשמה שלנו. אלמוות הוא טקסט קטן שחושף שאלה פשוטה המוצגת במיליוני שאלות על מה אנחנו.
הדבר הכי טוב בספר הזה הוא שהגיבור שעליו נופל הפוקוס בסצנה האילמת הוא אנחנו. כי גם סם שפרד מזמין אותנו ליהנות ממקצוע המשחק שלו.
אנחנו הופכים לשחקנים בעור של אחר. ברגע שאנחנו מזדהים עם הבחור שנשאר במיטה, במצוקה של חוסר שינה מטריד, אנחנו נכנסים לחיפוש אחר מה שאנחנו מהפשוטים והיומיומיים ביותר, מהקונפליקטים השורשיים ביותר שלנו שמקשים על ההתאוששות הקלה. שנתו של הילד שאכלנו פעם.
ולמרות שאני נהיה מטפיזי, זה לא עוסק במציאת הרהורים גדולים ברומן הזה, אולי גישות חלומיות לגבי אהבה, משפחה, אשמה.
נכון שהמקרה של גיבור הרומן עוסק בחיים מסויימים, אבל צללי מחשבותיו בין תודעה לחוסר מודעות נוגעים לכולנו.
הדיבור המסוים מנר השינה מציג לנו בעל חלומות שכנראה אהב את האדם הלא נכון, מה שעלה לו להתנער מדמותו של אביו, שאהב גם את אותה אישה: פליסיטי. היבט שחוזר על עצמו בתוך כל הנרטיב, חוט המאחד הכל, שכן הורות ואמהות תמיד מקשרים.
סם שפרד מרותק למיטה, מנסה לעבור מאשמתו וטינתו לשינה נינוחה. סם שפרד עלה בחזרה לבמת התיאטרון שהוא כל כך אהב. רומן שהפך לשפרד שפעם חלם להיות המלט.
רעם מתגלגל
חי את זה כדי לספר את זה. מבפנים, מהגרעין הזה שמנסה לגרור את כל מה שנקרה בדרכו. תנועה נגד תרבותית שטלטלה את ארצות הברית ושסם שפרד העביר לדפים האלה מלאי צליל וזעם, כמו שפוקנר היה אומר...
בסתיו 1975, בוב דילן וה-Roling Thunder Revue שלו - מופע שדילן הקרין כשילוב של קרקס מתרחש ונודד - סיירו בעשרים ושתיים ערים בצפון מזרח ארצות הברית. מעצרו של המתאגרף הוריקן קרטר, ככל הנראה מסיבות גזעניות, היה הטריגר לסיבוב ההופעות הזה, שהחל בקונצרטים מאולתרים בבמות קטנות בניו אינגלנד.
לתמיהתו של קהל פרובינציאלי, להקה שהורכבה מנגנים מפורסמים בעולם המציאה מחדש את המסורת המוזיקלית האמריקאית, המשוררים קראו את פסוקיהם וכל המשתתפים עלו לבמה מחופשים, בעוד המצלמות הידניות לא איבדו שום פרט. היו שם ג'וני מיטשל, טי-בון ברנט, אלן גינסברג, מיק רונסון, ג'ואן באז, ארלו גאת'רי, רמבלין ג'ק אליוט, רוג'ר מקגין ומוחמד עלי. וסם שפרד גם היה שם כדי לכתוב תוך כדי תנועה את התסריט לסרט פלינסקי וסוריאליסטי שייצא מהסיבוב עצמו.
התסריט הזה מעולם לא יצא לפועל, אבל שפרד כתב כרוניקה של הטיול ההוא, יומן של ה-Roling Thunder Revue והחיים בדרכים. על הבמה המטיילת ההיא ובספר הזה, זכרונות יהודיים ומקסיקנים מעורבים בשירה אנגלית, סלנג בוקרים עם מיתוסים הודיים (ומכאן שם הסיור), דימויים קתוליים עם בלוז...
הספר הזה, שראה אור לראשונה ב-1977 והפך לקלאסיקה של ספרות הרוק, הוא ההפך הגמור מאלבום מעריצים: הוא יומן העשוי מתצפיות מעין ההוריקן.
ספרים מומלצים נוספים מאת סם שפרד
מרגל מגוף ראשון
כמו אותו אסטרונאוט שאבד בחלל באודיסאה של קובריק, גם שפרד מנסה לתת לנו עדות על הכל, על סך האנקדוטות שיכולות לתת משמעות לקיום, בין זיכרונות והבזקי פרידה כמו נפילות לקראת החלום האחרון.
הצוואה הספרותית של סם שפרד, שנכתבה בחודשים האחרונים לחייו, כאשר מחלה ניוונית השתלטה על גופו. מול מצב זה, קם הסופר, במחווה אחרונה של התנגדות באמצעות כתיבה. התוצאה הייתה הרומן הקצר, הפרגמנטרי, האליפטי, הרדיקלי, האניגמטי והמסנוור הזה.
מישהו מרגל אחר מישהו: הם צופים מעבר לרחוב באדם שנשאר יושב על כיסא נדנדה, מדבר עם עצמו וזוכה לתשומת לב מאהוביו. מישהו מעורר זיכרונות ומספר סיפורים: מסיבה מוזרה עם גמלים באמצע מדבר אריזונה; בעלה של דודה רבא שאוזנו נגסה; מזח על החוף; סוס שנורה באמצע מירוץ; מרפאה באמצע המדבר מוקפת גנים עם פסלים; סיפורם של הסבים והסבתות שעזבו כשביתם הוצף; סיפורו של פנצ'ו וילה כאשר נרצח לאחר המהפכה; מזרון על הרצפה בלואר איסט סייד בניו יורק; וייטנאם ו-Watergate; הבריחה מאלקטרז; קבוצה של מהגרים מקסיקנים מחכה לעבודה בפינה...
שטחי גבול, נופים של אמריקה העמוקה, אזורים מדבריים, חופי קליפורניה ורחובות ניו יורק: המפה או הפאזל או הפסיפס של חיים. יצירה של יופי שובה לב, שיר פרידה בצורת רומן.
