3 הספרים המובילים של דבורה לוי

בתאריכים האחרונים, דבורה לוי נע בין הנרטיב לביוגרפי (משהו ניכר ביצירתו האחרונה «אוטוביוגרפיה בהקמה» מחולק למספר עבודות). תרגיל ספרותי כפלצבו לפצעי הזמן, גסות החיים וההתפטרויות הטבעיות הכפויות. אבל למרבה הפלא, בשלב הזה של הבגרות שבו מתחילים לספור נפגעים מגיעים הדפים המפוארים ביותר.

האיזון המדויק בין מלנכוליה לתשוקה, בין תקווה להתאכזבות מסמן מסלולים חדשים וחוקר נתיבים שרק בנתיב האמצעי של החיים, כפי שהיה אומר דנטה, אפשר להיכנס להנאת הקוראים בכלל.

אבל לפני שהיא לוקחת את עצמה כגיבורת ספריה (כמו, באופן מוזר, מחברים אחרים נוטים לעשות יותר מאשר מחברים. גבריאלה ווינר עם היכולת הזו לכנות הבוטה ביותר מבפנים), דבורה לוי סיפרה לנו גם סיפורים אחרים שבהם ההתמקדות בחוץ הדגימה מיד את המתנה המוזרה של מספרי סיפורים טובים.

אני מתכוון ליכולת ללכוד את האנומליה, המוזרות, הטיק המשמעותי ביותר בדמות שעוברת מהאנקדוטלי לטרנסצנדנטלי, מהפרט לפיזיונומיה השלמה. העניין הוא לספר על מה שונה כדי להפגין בסופו של דבר, באמצעות אמפתיה, שאין אחידות או נורמליות שבהן אפשר להתחפש...

3 הרומנים המומלצים המובילים מאת דבורה לוי

חלב חם

סיפור חייה המסוים של סופיה שזור לתוך הלימבו המוזר הזה שנוצר בין אימהות חונקת לבין צורך קבור באוטונומיה. כי בגיל עשרים וחמש, סופיה צעירה מאוד, צעירה מכדי להתמסר לטיפולה של אמה רוז.

המחלה של אמה היא בלתי מוגדרת מספיק כדי לשקול שאולי היא לא כזו, או שאולי היא לא כל כך נוראה... מחלה הקושרת אותה לבתה עד סוף ימיה, כמו הרשעה בחובו של הקודם. רבייה. מכיוון שהאב לא היה כאן הרבה זמן, ולמרות שסופיה שוקלת לחפש אותו במהלך הסיפור הזה, הצל שהשמיכה תמיד לא יועיל, עם שמץ מסוים של ייאוש.

העניין הוא שיחד, אם ובתה, הן נוסעות מאנגליה לאלמריה, שם הן מקווים למצוא איזושהי תרופה במרפאת התייחסות לחולים שפונו על ידי הרפואה המסורתית.

אלמריה מתפשטת כמו מדבר שלם, כמו חייה של סופיה עצמה, אנתרופולוגית בעלת תואר אבל לא מצליחה למצוא עבודה וחיים. אבל לאלמריה יש גם את החוף שלה, המשקיף על ים אלבורן, שבו נסעו פעם כל כך הרבה הרפתקנים בחיפוש אחר עולמות חדשים.

ובחופים מעוררי ההשראה האלה, סופיה מנצלת את זמנה הפנוי כדי להפיץ את מה שנשאר מנשמתה. עד שהוא פוגש את אינגריד, תושבת גרמניה, וגם מציל שמוכן לעזור לספינות טרופות מכל הסוגים.

ללא ספק, הדמויות החדשות שנכנסות לחייה של סופיה נמנעות מהספינה הטרופה של עצמן, או לפחות מופיעות כמצילות על העלילה האינטימית ביותר שלה. התבוסה פחותה כשסופיה מתמכרת למין המוזר ביותר, כנקמה על כל זמנה שבילתה תחת נטל מחלת האם וההדרכת התחומים שלה עם הארומה המעופפת של אימפריה מטריארכלית.

אבל כמובן, הניגוד תמיד יכול ליצור קונפליקטים פנימיים והפרעה זוגית מאיתנו כקוראים ומגלים את חוסר האיזון שבסופו של דבר מפנה את האיזון החיוני של סופיה.

המטאפורה של המים החמים שבהם מדוזות שופעות בחיפוש אחר בשר רועד וחם להיאחז בו... מין מאולתר כסוג של מאבק בחוסר האפשרות של נעורים וחיים. השמש של אלמריה, לפעמים מחוללת אורות וצללים, תמונות חשופות יתר, אבל תמיד אינטנסיביות...

האיש שראה הכל

החוכמה, באחוז גבוה של הזדמנויות, שוכנת בבורות. לדעת הכל זה לגנות את עצמו לגלות את התהומות הבלתי נתפסות של הרצון האנושי. כמו גם צירופי המקרים המרושעים השוזרים את הגורל.

בשנת 1988, בלונדון, שאול אדלר הצעיר נפגע מיגואר בזמן שחצה את מעבר החצייה המפורסם של אבי רואד. ללא כל פגיעה נראית לעין, למחרת הוא יצא למזרח ברלין במלגה כהיסטוריון. אבל הפציעות שנגרמו מהתאונה נראות חמורות מכפי שחשב, ובמהלך שהותו בגרמניה מתחילים לעלות לו חזיונות עתיד, כמו נפילת חומת ברלין.

בשנת 2016, שנים לאחר שחזר ללונדון ובעיצומו של הברקזיט, שאול נפגע שוב ב-Abbey Road מאותה מכונית. מאותו רגע, הוא יהיה תלוי בסיפור של מישהו אחר כדי להבין את זיכרונותיו, דחוסים לפסיפס מורכב של אנשים שפגע בו ופרטים אובססיביים שבהם עבר והווה שזורים במעגל ללא מוצא.

האיש שראה הכל הוא השתקפות עמוקה על הדרך שבה ההיסטוריה חוזרת על עצמה כשאנחנו לא מתקנים את הטעויות שלנו. דבורה לוי מתחקה אחר מסע מטריד באירופה בעשורים האחרונים, ומראה לנו שניתן לעצב את הזיכרון באותו אופן כמו גבולות.

שוחה הביתה

לשחות הביתה הדגים עושים. חלקם עם יותר מאמץ מאחרים, כמו סלמון שעולה במעלה הזרם להשריץ, איך אפשר לעשות רק במצע החם של הבית. אבל כן, גם בני אדם צריכים לפעמים לשחות לכיוון הבית הזה שמתופס יותר ויותר במעלה הזרם...

ברגע שהם מגיעים עם משפחתו לבית בגבעות המשקיף על ניס, ג'ו מגלה גופה של ילדה בבריכה. אבל קיטי פינץ' חיה, היא יוצאת מהמים עירומה עם ציפורניה צבועות בירוק ומציגה את עצמה כבוטנאית... מה היא עושה שם? מה אתה רוצה מהם? ולמה אשתו של ג'ו מרשה לו להישאר?

שחיה הביתה הוא ספר חתרני ומהיר, מבט חסר רחמים על ההשפעה התמוהה של דיכאון על אנשים יציבים ונכבדים לכאורה. עם מבנה מהודק מאוד, הסיפור מתפתח בבית קיץ במשך שבוע שבו קבוצת תיירים אטרקטיביים ולא מושלמים בריביירה נדחפת עד הקצה. בהומור חריף, הרומן מושך את תשומת ליבו של הקורא מיד, נושא את הצד האפל שלו בקלילות.

ספרים מומלצים נוספים של דבורה לוי...

בית משלך

כן, דבורה לוי עצמה הייתה הסלמון שחיפשה את הבית הזה שהיא נאבקה למצוא אחרי טרילוגיה מומלצת מאוד כדי לגלות את המסלולים הטובים ביותר של טיול בטרם עת. כי החיים מתחילים פעם אחת וניתן להתחיל מחדש באינספור דרכים. הביוגרפיה הזו בהקמה של דבורה לוי מלמדת אותנו לשנות מסלול עם כל בלוג חדש, תמיד לברוח מהצפון הצפוי...

דבורה לוי מדמיינת בית בקו רוחב חמים, ליד אגם או ים. יש שם אח ומשרת שדואג לרצונות שלך, אפילו מתווכח. אבל לוי בעצם בלונדון, אין לו כסף לבנות את הבית שהוא מדמיין, הדירה שלו קטנטנה והדבר הכי קרוב לגינה בבית שלו זה בננה שהוא נותן לה את הטיפול שהבנות שלו כבר לא זקוקות לה. הצעירה עזבה את הקן, ולוי, בת חמישים ותשע, מוכנה להתמודד עם שלב חדש בחייה. כך, הוא לוקח אותנו מניו יורק לבומביי, עובר דרך פריז וברלין, תוך שהוא טווה הרהור מגרה ונועז על משמעות הבית והרוחות הרודפות אותו.

תוך שזירת העבר וההווה, האישי והפוליטי, וזימנה את מרגריט דוראס, אלנה פרנטה, ג'ורג'יה אוקיף וסלין שיאמה, המחברת חוקרת את המשמעות של נשיות ורכוש. באמצעות זיכרונותיה היא עורכת מצאי של רכושה האמיתי והדמיוני ומטילה ספק בדרכנו להבין את ערך החיים האינטלקטואליים והיומיומיים של האישה.

לאחר דברים שאני לא רוצה לדעת y עלות המחיה יצירה זו היא שיאה של אוטוביוגרפיה שנכתבה בלהט החיים שלא רק מככבת על ידי לוי, אלא על ידי כל הנשים שתומכות בה ברשת בלתי נראית.

דברים שאני לא רוצה לדעת

אין סודות מטרידים יותר מאלה שאדם יכול לספר לעצמו. אוטוביוגרפיה שנכתבה לקריאה על ידי המחבר בעצמו היא התרגיל המכריע ביותר בכנות; הליכתו של ההולך על חבל דק ללא רשת על ההווה, העבר והעתיד. ודבורה לוי מצביעה על עירום הנפש בתשלומים. כאן מתחיל "אוטוביוגרפיה בעיצומה".

דבורה לוי מתחילה את הזיכרונות הללו כשהיא זוכרת את שלב חייה שבו פרצה בבכי כשעלתה במדרגות נעות. התנועה התמימה ההיא לקחה אותה לפינות בזיכרונה שהיא לא רצתה לחזור אליהן. הזיכרונות האלה הם שנוצרים דברים לא רוצה סיף, תחילת ה"אוטוביוגרפיה שלו בהקמה".

החלק הראשון הזה של מה שיהיה טריפטיך בתנאי להיות אישה נולד כתגובה לחיבור "למה אני כותב", מאת ג'ורג' אורוול. עם זאת, לוי לא בא לתת תשובות. הוא בא לשאלות פתוחות שהוא משאיר לצוף באווירה שנוצרת מכל הכוח הפואטי של כתיבתו.

הקסם שלה הוא לא אחר מאשר הקשרים הבלתי צפויים של הזיכרון: הביס הראשון של משמש לוקח אותה ליציאת ילדיה מבית הספר, מתבוננת באמהות האחרות, "נשים צעירות הפכו לצללים של מה שהן היו"; זעקת אישה מחזירה את השלג שיורד על אביה ביוהנסבורג באפרטהייד, זמן קצר לפני שנכלא; ריח הקארי מחזיר אותה לשנות העשרה שלה בלונדון, כותבת על מפיות פאב וחולמת על חדר משלה. לקרוא את לוי רוצה להיכנס לזיכרונותיו ולתת לעצמו להיסחף ברוגע ובשלווה של מי שלמד את כל מה שהוא יודע (וכל מה שהוא לא רוצה לדעת) מתוך חיפוש אחר הקול שלו.

עלות המחיה

דבורה לוי מתחילה לכתוב את הספר הזה כשבגיל חמישים היא נאלצת להמציא את עצמה מחדש: נישואיה הסתיימו, הכנסתה יורדת, אמה גוססת, ובנותיה מתחילות לעזוב את הקן. בזמן שהחיים צריכים להיות רגועים ובלתי ניתנים לתנופה, לוי מחליט לאמץ כאוס וחוסר יציבות בתמורה להחלמה, מוסתרת מתחת לשכבות של השלמה, שם ראוי.

דרך דיאלוג עם אינטלקטואלים כמו מרגריט דוראס או סימון דה בובואר, ובאמצעות זיכרונות שהוא מעורר ברהיטות, רגישות וחוש הומור טעים, לוי שואל מהו התפקיד הבדיוני הזה שנכתב על ידי גברים וממלאים נשים אותו אנו מכנים «נשיות ". כל מי שנאבק להיות חופשי ולבנות חיים משלו יודע שדווקא זה: מאבק מתמיד שבו משלמים מחיר למחייה.

פוסט דרג

השאירו תגובה

אתר זה משתמש Akismet כדי להפחית דואר זבל. למד כיצד מעובדים נתוני ההערה שלך.