מרחקי דורות אינם מכשול לביסוס סוגים אחרים של מקבילות כמו אלו שנוצרו ביניהם ארי דה לוקה ואנדריאה בג'אני. כי אז יש את הייחודיות של כל מדינה או אזור. בור ללא תחתית שבו שני המחברים הללו מוצאים קרקע לעלילותיהם הנעות בין הפרטים לטרנסצנדנטליים, מהאנקדוטליים לאוניברסליים. פרוזה שמכווננת את החיפוש הזה מבפנים החוצה, אבל מאוחר יותר, בכל מחבר, מתארת תרחישים שונים וכוונות שונות ממקצבים וקצבים אישיים מאוד. שם טמון החן של הספרות האותנטית ביותר.
בסופו של דבר, אנדריאה בג'אני מתעקשת לא להשאיר אותנו חסרי רחמים מול חוויותיהן של כמה דמויות שמנהלות את החיים על מגוון האפשרויות שלה, שנבדקו מתוך כוונה עיקשת של מחקר קיומי. כל תושבי הסיפורים של בג'אני חשפו את נפשם באותה תחושת ריחוק נעימה לעומת הבינוניות המסומנת מהמחויבות לאחידות של זמננו.
כאשר סופר רוכש את המחויבות הזו להיכנס (ולהיכנס) לעור הדמויות שלו, התוצאה היא בהירות שמקורה באמפתיה. הנושא הוא גם לכסות הכל בעלילה תוססת המסוגלת לשכנע קוראים מכל תחומי החיים. התוצאה היא ביבליוגרפיה שעושה את דרכה לאט לאט בעוצמתן של היצירות המצביעות על קלאסיקות בשל טבען ההומניסטי.
3 הספרים המומלצים המובילים מאת אנדריאה בג'אני
מפה של היעדרות
היעדרות כהרחבה של ניכור יותר ממקובל בעולם נוכחי המעורר תקוות שווא או מנחה לעבר אושר בלתי אפשרי בשל עצם מהותו החומרית או התעוררותו הבלתי ניתנת להשגה.
רומן של בגרות גדולה שמתמודד, במתיקות נוגה אך לא בלי אכזריות, עם נושאים רציניים ואוניברסליים. זה סיפור של נטישה ובו בזמן של חניכה, של אובדן אשליות ושל חינוך סנטימנטלי.
הוא מספר את התהפוכות של אופי, אבל גם את אלה של שתי מדינות, איטליה ורומניה, שבהן אנשי עסקים איטלקים העבירו את המפעלים שלהם מטעמי נוחות. הוא מדבר אלינו, אם כן, על אירופה המוזרה של ימינו, שמציגה את עצמה כמגדלור המערב, למרות שהעוונות שולטת בכל מקום. הערכתי גם את הכישרון הסיפורי ואת האהבה לשפה בעבודה זו. השפה הזו שלנו, כל כך אצילית וכל כך עתיקה, נצורה כיום על ידי אידיולקט תקשורתי ופוליטי גס שזולל אותה. לכן כתיבה כזו משמחת אותי ומנחמת אותי, כי בדרכה היא גם סוג של התנגדות".
Saludos cordiales
פורמליזם שמזמין אסון. הודעות על תבוסה באמצעות בורופקס או מכתב מאושר. לא אהבה ולא איחולים מגיעים בערוצים הדורשים אישור קבלה. מה שקורה אחר כך הוא הזמנה לייאוש ולנקע.
לאחר שמנהל המכירות הכל יכול עוזב את החברה, עובד אפור לוקח על עצמו את אחת המשימות המושמצות ביותר שלו: כתיבת מכתבי פיטורים, כביכול אנושיים ומעוררי השראה, לעמיתיו, שקוראים לו אל מטריף במסדרונות בזמן שהוא זוכה לשבחים מההנהלה בטירוף. נחוש לטהר, לקצץ ולהפיק.
אבל הוא לא רק חוזר לתפקידו כמפרק מהמנהל לשעבר... אלא גם את זה של אבי ילדיו הקטנים מרטינה ופדריקו, שמשבשים את מנהגיו והרשעותיו בכך שהם מלמדים אותו את הטקסים העדינים והאנרכיים משהו של אבהות חירום כואבת. בדרך זו גם תגלו שכמה רגעים של אושר יכולים לשנות את ההיגיון של ביצועים, בקרות איכות, תגמולי פרודוקטיביות וניהול משאבי אנוש.
ספר הבתים
סיפורו של אדם דרך הבתים שבהם הוא גר. דמות שאנחנו לא מכירים את שמה – זה פשוט אני – אבל אנחנו כן יודעים את כל פרטי חייו. זה משוחזר ברצף של שברים: מערכת היחסים המורכבת עם אביו האלים, נוכחות האם המבוהלת, הצב שחי בפטיו, הגירת המשפחה צפונה, השהות בערים זרות, הנישואים, עלייה חברתית. , מערכת היחסים עם מאהב, המרחב האינטימי בו הוא מוצא מפלט לכתוב... כל אחד מהשלבים הללו, כל אחד מהרגשות של אותה דמות – החינוך הסנטימנטלי, הרצונות, האכזבות, האהבה, הבגידות , בדידות...–, קשורים לבית.
ברקע, שני אירועים היסטוריים, שני אירועים עקובים מדם, מספקים את ההקשר: חטיפתו ורציחתו של אל פריזיונרו ורצח אל פויטה, שהם לא אחרים מאשר אלדו מורו ופייר פאולו פאזוליני, שמותם האלים מגדיר את השנים המובילות של אִיטַלִיָה. וזה שאם הרומן הוא מעל לכל סיפורו של אדם לאורך חייו, זה גם, במובן מסוים, ההיסטוריה של איטליה בחמישים השנים האחרונות, כי השברים המרכיבים את הרומן הזה ממוסגרים בין השבעים. של המאה הקודמת ועתיד פחות או יותר רחוק בו רק הצב ימשיך לחיות.
אנדריאה בג'אני כתבה רומן מאוד ייחודי ומרתק, שבו דרך המרחבים שאנו שוכנים בו משוחזר סיפורו של בן אדם על כל הסתירות, הפחדים והרצונות שבו. זה לא פירואט פשוט: זה דיוקן של נשמה מבעד לבתים שבהם היא גרה.
