שכדי להיות סופר אתה צריך לקרוא היטב מוצג הדמות של אורורה ונטוריני. כי מספרת הסיפורים המתקדמת שהתמסרה לספרות בתפקידה כמתרגמת, כתבה בסופו של דבר את היצירה הנהדרת ההיא כשימיה כבר היו חיוורים. מה שגם מוכיח משהו אחר; שאפשר להחליט להיות סופר מתי שרוצים, בגיל עשרים או בשמונים וחמש. הנקודה היא שאספנו מספיק קריאות כדי לדעת איך לדעת מה מגיע בעוצמה מבפנים.
השראה של סופרת מפורסמת נוספת מארגנטינה כפי שהיא מריאנה אנריקס, שאליו בוודאי הייתי מעביר את המושג הזה של ספרות כניכור, כמראה מעוותת, שבה כל אחד יכול להתבונן בעצמו באותה סקרנות של דה-פרסונליזציה, פחד או צחוק.
אבל אפילו כשהתבטא כסופר בגיל כל כך מאוחר, האמת היא שוונטוריני כבר פרץ למילים שלו מעבר לתרגומים. בזמנו הייתה זו שירה ומהפסוקים הנידחים של נעוריה הגיעה בסופו של דבר סופרת אחרת, לא מוכרת כמו סופרים גדולים אחרים בספרדית, אלא עמוסה במשמעות ובמצוינות נרטיבית.
3 הרומנים המומלצים ביותר מאת אורורה ונטוריני
בני הדודים
כשאתה מחכה כל כך הרבה זמן לכתוב את הרומן הראשון שלך בשחור-לבן, העבר עולה עליך כמו סערת קיץ דביקה. רק שהפעם הכל לטובה. כי בשיבה הפתלתלה למה שאורורה ונטוריני השאירה אחריה במולדתה הישנה, התמונות מגיעות בעוצמה בלתי צפויה, בהומור ומלנכוליה בקוקטייל עסיסי ומדאיג מוזר.
ארבע נשים מקיפות לנצח בחלל הריק. הרומן הראשון עטור הפרסים של האוקטוגנר אורורה ונטוריני. סיפור חניכה המתרחש בשנות ה -1940 המגולל את עולמה המפותל של משפחה מהמעמד הבינוני-נמוך מתפקדת מהעיר לה פלאטה. באמצע הדרך בין האוטוביוגרפיה ההזויה לבין התרגול החצוף של אתנוגרפיה אינטימית, לאס פרימה הוא רומן ייחודי ומקורי, בעל פרוזה המסכנת את כל מוסכמות השפה הספרותית.
אם הסיפור המסופר ברומן המזעזע הזה של אורורה ונטוריני היה מתרחש בטקסס, בוודאי היה בו פסיכופתים, אומץ ודם רצחניים בשפע. זה לא המקרה, למרבה המזל של הקוראים, למרות העובדה שבתוך המשפחה שמככבת בו ישנם רוצחים - ורציחות -, זונות, אביזרים, בעלי פיגור שכלי וגמד. גם מורה לאמנות, תלמידה מחוננת ומורה לאם.
אאורה ונטוריני מנתחת את חברת נעוריה, בלה פלאטה (ארגנטינה) בשנות הארבעים, משפחה המורכבת מנשים וחסרת תפקוד מוחלטת המציגה יכולת מדהימה להתקדם, עד כדי כך שהגיבור מצליח להפוך לצייר מפורסם. יונה, המספר, מספר בגוף ראשון על שנים של אימון ושיפור עצמי, עם חוש הומור מאכל וללא מילים קטנות. בני הדודים היא הניחה את הגילוי ואת קידוש מחברו, בגיל שמונים וחמש שנים: בוודאי שלעולם לא מאוחר מדי אם הרומן טוב. במקרה זה הוא מצוין.
חברות
אם נשארת לך הרצון לקרוא את הפרמיות, בפרק החדש הזה תיהנה מפרספקטיבה רגועה יותר של "החיים" של גיבוריו.
הציירת הצעירה יונה ריגלוס, גיבורת לאס פרימה, חוזרת כאישה בת כמעט שמונים שנהנית מהזכרונות של עבר מוצלח ובבדידות המופסקת על ידי אי הבנות שהיא מתאימה לידידות. הם "החברים" המתדפקים על דלת דירתה בלה פלאטה, ויונה משתפת אותם במה שיש לה ומה חסר לה. אבל יהיה קשה למצוא רגשות חברות בכוריאוגרפיה זו של נשים בודדות שגויסו בחיפוש אחר מעט חיבה.
"רומן נגד גרעין הכוונות הטובות: לא זקנה ולא אחיות הם תרחישים פשוטים לאכלוס", כותבת ליליאנה ויולה בפרולוג למהדורה זו. עם זאת, אורורה ונטוריני, הנאמנה לסגנונה, מצליחה שוב להדק את הגבול בין בדיה לאשליה, ואוצרת את זיקנה של יונה בזבזנית, אנוכית ולא שגרתית. לאס אמיגאס הוא הרומן שטרם פורסם מאת אורורה ונטוריני, מונולוג שהיא מתחילה לכתוב אחרי ההצלחה של לאס פרימה ועליה המשיכה לעבוד במשך שנים. עורכי טוסקטס משחזרים את יצירתו של אחד המספרים הבסיסיים של הספרות העכשווית.
המסילות
הסיפור הוא אונמיזם לסופר אך אורגזמה אפשרית לקורא. כי הקיצור גורר אותך כמו תת -ים בזמן שאתה כותב בזמן שהוא מעיף אותך על גלים אל הים כשאתה קורא אותו. בפורטרטים של אורורה ונטוריני יש שאני לא יודע איזו אלמוות קטנה בין הדקדנס לתפארת הקיום גרידא. עם נגיעות בין פנטסטי וחלומי, כל סיפור הוא ההליכה לאורך כל מה שיכול לקרות בפרק הזמן הקצר הזה. כי אם לא, אחרת, מדוע זה ייספר?
"וריאציות על מסייה לה דיאבל" הוא כותרתו של אחד הפרקים של הספר המרגש הזה, שבו אורורה ונטוריני עומדת איתן על הגבול הדק שבין שינה לערות, בין טירוף לתבונה, או ליתר דיוק, בין חיים למוות, להתייחס. אותם רגעים תהומיים של קיומו יוצא הדופן בהם חש שהגיע זמנו לעזוב את העולם הזה. ובכל זאת, נלחם, עם מילים כנשק העיקרי, הנה הוא בן 90 ומדגים מדוע הכתיבה שלו (שזה אותו דבר כמו אמירת חייו) יכולה להתמודד עם מסייה לה דיאבל ולנצח את המשחק.
Purtroppo ho scoperto che LE CUGINE è il solo romanzo di questa strepitosa Venturini, tradotto in italiano. Che aspettano a fare qualcos'altro per noi, affamati e divoranti lettori di cose belle? תודה