שלושת הספרים הטובים ביותר של מרגריטה גרסיה רובאיו

הספרות הקולומביאנית קוטפת קציר בידי נשות מספרות מהסדר הראשון בנרטיב בספרדית. מ לורה רסטרו למעלה פילאר קווינטנה, דרך אנג'לה בקרה או לבד מרגריטה גרסיה רוביו שנע בין מוצאו הקולומביאני לבין שורשיו הצומחים בארגנטינה. עטים על כולם באותנטיות המטורפת של סופרים הטעונים במלאכה ההכרחית ביותר, זו ששוטפת מחויבות להפוך את הספרות לכרוניקה או השלכה, סינתזה רגשית או תמיכה אינטלקטואלית...

מרגריטה בהיותה הצעירה מבין המחברים שאני מצטט, אין זה אומר שהיא גורעת מביבליוגרפיות נרחבות יותר. כי בספריו אנו מוצאים את המתנה המוזרה ההיא של ראייה בוגרת וצלולה שעומדת במאזן עם אנרגיית הנוער. ישנם מחברים שנראים גלגולי נשמות של אחרים שכבר חכמים יותר מכיוון שהם מתקשים בחיים. וכך נראה שמרגריטה גורמת לדמויותיה לדבר עם הידע הזה של עובדות של מישהו שמכיר את הפארסה שמחכה בסוף.

האמת הופכת אותך לחופשי כמו שהיא מגנה. העניין הוא לאינטואציה באותה צלילות מרה של התבונה סיפורים טרנסצנדנטיים שמותירים שחור על גבי לבן, עם ערך וחומר, עם רלוונטיות למקרה שייאלצו לקרוא אותם על ידי נשמות אחרות או מה שיכול לבוא מעולמות אחרים. מה שמרגריטה כותבת הם עדויות על תבוסה צפויה, על סכומים קטנים של טרגדיות שעליהן שולטת סוף סוף התחושה שהאלמוות הוא רק, אם כן, פלא הרגע.

3 הספרים המומלצים ביותר מאת מרגריטה גרסיה רוביו

צליל הגלים

מרגריטה גרסיה רוביו מתבוננת בעולם בתשומת לב אכזרית אך גם בטבעיות מופלגת: היא אף פעם לא לגמרי מחוץ למה שהיא מתבוננת או במה שהיא שמה, והתרגיל של ההסתכלות במראה לא משתק אותה, להפך.

אי אפשר לתאר את חוסר הכבוד הגס והחם שבכתיבתו. הדמויות שלו דומות זו לזו אבל אולי הן לא היו מסכימות, כי הן לא רוצות להידמות לאף אחד ובמקביל הן רוצות בלהט - לפעמים בכל מחיר - להשתתף בעולם.

צליל הגלים מפגיש שלושה רומנים מבריקים ומטרידים שבונים משהו כמו התנגדות חדשה, כי למחברת יש תיאוריות משלה על הומור, צניעות, גבורה, מרד, קפריזה, אלימות, רצון, הקרייריזם, אמון, התעללות, אינטימיות. ובדידות, ומכאן הכוח הנדיר של הספר הייחודי הזה.

אדם ראשון

הקול הישיר של הגיבור הוא שאם הוא המחבר, הופך לקול ולדופק הכותבים, לחיבור החשמלי של האותיות המוקלדות בזיעת ההשראה ולאוקפנות הרעיון השואף להיוולד עד לשחרור ללא חוזרים עם מה שכתוב ועם הבן נזרק לעולם.

במערך הנרטיבים האוטוביוגרפיים האלה, כפי שאומרת ליילה גוררו, "אין לא טוב ולא רע, אלא אנשים בעיצומה של קריסה אינטימית, קטסטרופה עזה". הפוביה של הים; פחד מאימהות; חניכה מינית; המשיכה שלו לגברים מבוגרים, טירוף ... בגוף ראשון אין עלילות או ודאות. המחברת מטילה מבט פרוע על טבע האדם ומטילה ספק בעצמה. בציניות מרירה ובאירוניה נוקבת, גרסיה רוביו פותח כאן את פצעיו, שיכולים להיות אלה של כל אישה.

פסק זמן

פרידה זוגית או זוגית. הטרגדיה של זמננו הפכה לכך, בפסק זמן לאחר דקות האשפה שלא מובילות לשום מקום חוץ מהוספת לתבוסה. אלא שלעניין יש טרגדיה של הצורך להסתכל שוב אל העולם בחיפוש אחר זהויות או אופקים חדשים. לפני שמגיעים לזה, יש כאלה שמחפשים שעיר לעזאזל טוב כדי להעמיס עליהם את חטא הזמן הנעשה ללא סימנים של פתרון. כי הוא, הזמן המת לוחץ עם התקרבות של קץ שכבר אינו הגיוני, אם היה אפשר להשיג אותו מרחוק.

פסק זמן זהו דיוקן הטרגדיה האישית שחווים לוסיה ופבלו, זוג שנישואיהם הגיעו לסוף ההתאהבות. "זה מתחיל כסימפטום של חוסר אינטרס, משהו זעיר שאחר כך הופך להתאזר ושניהם מפסיקים לתהות איך זה שהם עדיין שם, מרימים אדישות מול השני, מסכימים למה שהוא אומר כנוהל ..."

נישואיהם של לוסיה ופבלו הם מראה של הצורה המתוחכמת שאלימות יכולה ללבוש כשיגיע סוף האהבה. זהו הסיפור החריף של אותו זמן מת, של אותו מרחב רחב וכואב שנפתח, פעמים רבות באופן בלתי מוסבר, בין שתי ישויות שאוהבות זו את זו.