מאז החלה להוציא לאור את ספריה הראשונים, הסופרת הקולומביאנית לורה רסטרו מתבטא תמיד כ- כותב ספרים שקטים, ספרות נינוחה, עם הטעם או הצורך הזה למלא את עצמו בחוויות וברעיונות חדשים כדי לגשת לספרי החשבונית הגדולים שלו בספרות למהדרין או בנושא. כי הדבר של לורה רסטרו הוא גם התחייבות ישירה של האותיות, של הספרים עם המציאות הכואבת ביותר או הנסיבות הגסות ביותר.
הייעוד הזה של כתיבת עתודה גדולה לא השתנה ברגע ששמה כבר התחיל לפנות מקום בספרות היספנית, במיוחד עם הכרות כמו אלפגווארה דה נובלה 2004. ועד היום, אז כבר יש מי שמכיר בה כראויה מחליפו של עצם גבריאל גרסיה מרקס.
התפאורה הרגילה לרומנים של לורה רסטרו היא קולומביה העמוקה ביותר, עם האורות והצללים שלה. וכאן המחבר מסוגל להציג בפנינו עלילה מסתורית או פרק המשקף מציאות מחרידה, תמיד בברק אינטימי של מי שמבקש להתעמק במאפיינים הנפשיים שנחשפים למקרים החריפים ביותר.
3 הרומנים המומלצים ביותר של לורה רסטרו
הזיה
ההכרה המוצלחת Afaguara de novela 2004 אפשרה לנו ליהנות מרומן בעל עלילה חייה שמתחתיו עלינו להתעמק בעולם פנימי עצום הנשלט על ידי סתירות, אשמה וסודות.
החיים לא מחייכים אל אגילאר. חלומותיו הצנועים להתמסר להוראה נסחפו בהכרח ובדחיפות. במובן מסוים, הופעתו המוכרת יותר מפצה על תחושת התבוסה. ילדיו ואשתו הם המעוז ההגנתי נגד העצב.
אבל לאחר טיול, אגילאר מוצא את אשתו, אגוסטינה, במצב של טירוף קטלני. עצם הנסיבות שבהן הוא מוצא אותה דוחפות אותו לחשוב על בגידה כדילמה נוספת. אבל העיקר הוא לנסות להחזיר אותה, למצוא את הסיבה לדמנציה הפתאומית שלה.
ההתערבות של דמויות חדשות מעניקה למתח השלמה אינטימית לגבי אגוסטינה. אולי הסיבות לא היו אחרות מאשר הופעת סודות ואשמה. אושר מעושה יכול בסופו של דבר להיסחף לתהום של עצב.
אבל המחבר לא נותן לסיפור להסתיים בגורל מוחלט. למרות ההכרה במרחבי הנפש הבלתי נתפסים, עם סיום הרומן, מתגלה נקודת האור הדרושה שיכולה לשמש מנחה לשרוד הכל.
האלוהי
נרטיב עז על כמה אירועים מצערים. הופעת גופתה של ילדה הצפה במי נהר היא עובדה מקאבית מספיק כדי לחשוב על פסיכופתים אמיתיים המסוגלים להתעלל בשכנה חסרת הגנה עד מוות בהפגנה אמיתית של סטייה ורוע.
התחלת בדיה שמחפשת הסברים מעבר למציאות המחוספסת או שמפעילה קווים אדומים תכופים יותר ויותר כמעט בכל סביבה חברתית בעולמנו, נראית כמשימה קשה עבור הסופר הקולומביאני הזה.
אבל בסופו של דבר, רעיון האחריות, המחויבות של הספרות לעובדות הדוחה ביותר שאנו מסוגלים כבני אדם, ודאי שקל יותר.
כי בין אם נרצה ובין אם לאו, הרוצחות של הילדה היו דומות, רק מופרעות ופסיכוטיות עד הקיצון הגרוע ביותר. אם לורה גם תספר לנו שהרוצחים יכולים להיות קבוצת צעירים ברמה חברתית גבוהה, המסוגלים להכפיף נערה לכל מיני השפלות כדי להרוג אותה, העניין עדיין אפל יותר.
לאחר מכן הרצח הופך לפעולה של עליונות, מתוך אמונה כוזבת שהיצורים הפחות מועדפים הם יצורים הניתנים להוצאה לפועל בגחמת הדחפים הלא בריאים ביותר שלהם.
שחזור הכל חייב להיות קשה, הניסיון לייצג את הדמויות המרושעות ביותר של רומן המיוצא ישירות מהמציאות חייב להיות משלו, אך מחויבותו של המחבר עמדה בפני הכל. כוונתו להרים את הקלפים ולהציג עובדות לקראת תרגיל מעמיק בהכשרה מחודשת מצדיקה את הסיפור הזה.
פשע אמיתי שהרעיד חברה שלמה. טענה נגד רצח נשים, מאת אחד המחברים החשובים ביותר בספרדית כיום. גופתה של נערה נמצאת צפה בתוך המים במה שנראה כריטואל.
בתחתית הפרק הזה נמצא עולם השטח של צעירים עשירים ומצליחים ששומרים על אחווה מרושעת מילדות וזה מנוגד לזה של הקורבן המסכן, ניצול האלימות במקום מוצאם.
לורה רסטרו מעמידה את יצירתה הספרותית הטובה לשירות הגורם לרצח נשים, ומגיעה לשיאים של העמקה בכל קורא שמתמודד עם המציאות הקשה שהופכת לרומן אך תוך התעוררות מתמדת שכל זה יכול לקרות שם בחוץ ...
חברה מתוקה
אין ספק שאנו מוצאים את היצירה הבינלאומית ביותר של המחבר. ההצעה הנרטיבית מתחילה מהופעה מסתורית ומלאכית בשכונה של בוגוטה. עיתונאי מהעיתונות הוורודה ניגש לשם כדי לסקר את העניין ולהציע בידור לקוראים משכונות השונות מאוד מאלות אלה.
סמלי הרומן הזה מזעזעים. ילד עם פנים מלאכיות באמת מעורר הערצה מוחלטת בקרב אנשי המקומות שבהם החיים כמעט אינם שווים דבר ובכל זאת האמונה מסוגלת להפוך את הנשמות המרושעות ביותר למתגיירים חדשים של האנושות.
אל מול קלות הדעת של העיתונאי, מתגלה תחושת האנושיות העולה על גבול השכונה ההיא, עם הסתירות החזקות שלה, האלימות האופיינית לחיות, הפטליזם כיעוד והתבוסות כסמל.
כנראה שכל אותם יצורים מוקסמים, המסוגלים להאמין באלוהים האחראי לשלוח לשם מלאך, בסופו של דבר אוספים תחושת חיים אמיתית יותר מאשר השרידים האנושיים החבויים מאחורי השפע והחומר ...
