דניאל דפו הוא בטח היה סופר ורק סופר. כי האמת היא שההיבטים הפוליטיים והעסקיים האחרים שלו הביאו אותו להתנהלות לא נכונה. גם הוא וגם משפחתו המורחבת. אבל אולי הכל חלק מאותו הדבר. יכול להיות שדווקא בגלל וריד הכתיבה שלו הוא ניגש לפעילותו החברתית באותה נטייה בוהמית ופנטסטית. (פרשנות היסטורית חופשית של מי שכותב כאן).
הנקודה היא שהסופר הגדול שהיה, נקבר בזמנו על ידי פגיעה בדמותו הציבורית ברמות רבות אחרות ..., אבל כפי שהייתי אומר מייקל אנדה, "זהו סיפור אחר וחייבים לספר אותו בהזדמנות אחרת" ...
בספרות בלבד, דפו השאיר מורשת משמעותית לסופרים אחרים שהגיעו מאוחר יותר וכמובן למיליוני קוראים שסקרו היום כמה מהדפים המפוארים ביותר שלו.
3 הספרים המומלצים ביותר של דניאל דפו
רובינזון קרוזו
גם כיום הדים של הרומן הגדול הזה מהדהדים בכל תחום של יצירה ספרותית או קולנועית.
הרעיון הגדול של הנמלט כדמות בכל הצעה יצירתית זורק את הקורא, הצופה או הצופה להנחות אקזיסטנציאליסטיות מתחת להנחות המעוררות הרפתקאות, חופש ... וסיכון.
כי מה שקורה לרובינסון קרוזו הוא שהוא אוהב הרפתקאות עם הסיכון הטמון בה, וכפי שהציטוט אומר: «כאן אמת פריקולום, in illo peribet »(מי שאוהב סכנה ימות בה). רק רובינסון אינו מת, כיוון שהוא מלווה במזלו הסמלי שבו יוכל להתגבר על בדידות ואלף הרפתקאות חדשות שהופכות את הרומן הזה לאחד מגדולי הז'אנר.
רובינסון והאי המדברי שלו, רובינסון קרוזו מלך הבדידות, הבעלים של השקיעות היפות ביותר, האדם האחרון על פני בדידות של כדור הארץ. פשוט חיוני.
יומן שנת המגפה
בין השנים 1664 - 1666 הענישה המגפה את העיר לונדון בחומרה רבה, והפכה את העיר לעיר נטולת חוק מנוכרת בה האנושות רכשה את האמביוולנטיות הטבעית שלה מחמלה ועד חורבן.
בזמנו, ועד היום, הרומן הזה בעל כרוניקה ריגש אלפי קוראים שגילו את כל קצוות המגיפה האכזרית.
זרם המוות האגרסיבי הזה הרס הכל בעדינות של וירוס בלתי ניתן לעצירה, באלימות של אויב בלתי נראה שאף אחד לא יכול לעמוד בפניו. הייאוש יצר סצנות שהיו מפחידות לפעמים ומרגשות לפעמים. תיאור מצמרר של מה שעברה על לונדון באותה שנה חשוכה.
פלנדריה מול
באנגליה של דפו נותרו עוד שנים רבות לפני שנולד קונאן דויל וז'אנר הבלשים יתעורר באופן רשמי. אבל, כמו בהרבה הזדמנויות אחרות, כל אירוע סופי תמיד מוצא את ההוכחות שלו, סוג ההתכתשויות שלו.
דפו זיהה את הטעם הזה של הסיפור הפלילי הבדיוני, כמעין תרופה למציאות הרעה יותר ויותר במוחו של הפושע האמיתי מאשר של הסופר.
וכמובן, מאחר והז'אנר עצמו טרם הוקם, השתמש דפו במעין הצעה פופולרית בין הנוכל לפושע, רעיון מפתיע שלא התקבל לגמרי במגזרים הביקורתיים ביותר.
