בקולנוע כבר יש לנו כמה דוגמאות של סובלימציה של המציאות הקשה להגנה על האנשים הפגיעים ביותר. בילי אליוט או החיים היפים הן שתי דוגמאות טובות. עדיין הייתי צריך למצוא, בנרטיב האחרון, מקבילות מסוימת של אותה כוונה רגשית של פלסבו נגד המציאות.
וואלה. הרומן הזה של Vibrato מביא את הכוונה המרפאת הזו מול מציאות שלילית ועגומה. מוזיקה, אהבה, תשוקה ... מהדברים הבודדים שיכולים להציל את האדם לפני שהם נכנעים לפחד, לשנאה, לחוסר תקווה, לכל הגרועים ביותר שנשמות ליריות קטנות בסופו של דבר דוחפות חזק כשהן מחזיקות בכוח, הסוף היחיד שלהן בחיים.
קלרה היא אותה נשמה המסוגלת להפוך את המציאות מבפנים החוצה. הסובייקטיבי יכול לייפות או להקל על הכאב. רק שרק נשמות המוכשרות לגיור זה יכולות להשיג זאת.
קלרה חוקרת את הכינור, פרדוקס מוזיקלי מצוין של מיתרים לחיבור הטון המושתק של העולם בירידה. עשיית מוזיקה יכולה להרחיק אותה לפעמים מהאלימות, מהשנאה שמניעה הכל.
קשה להבין שמאחורי הכתיבה ניתן להסתיר כוונון שמניע את העלילה. ובכל זאת נפלא לדמיין שאני יכול לעשות את זה, שסיפור על מישהו שאוהב מוזיקה יכול להוביל אותך על תווים של עלילה חיונית. אם אתה מעז לקרוא את הספר הזה באמת תגלה את ההרכב הבלתי אפשרי ההוא בין הספרותי למחזמר.
ממרחבים נסתרים של ברלין אפורה, לפעמים נשמעים תווי הכינור של קלרה. חיבורים שמדברים על הנשמה שעומדת להישבר. מיתרי הכינור בוכים כמו שאין כלי אחר. קלרה בסופו של דבר בוכה בהדי ארבעת המיתרים שלה.
אך מה שברור הוא שאם יש תקווה, היא נולדת במוזיקה, ביכולת העולה על מילים, אלה שאינם מגיעים לרצון הטוב ביותר בכל הנוגע לאמפתיה או דיאלוג.
תשעים ותשעה ברים להתעמק בכמה תחושות ספרותיות שלמות. צלילים נצחיים שמכניסים את הרומן הזה סביב קלרה וסביב הקורא, שניהם שקועים בגילוי מה שנשאר כשהכל אבוד ...
עכשיו אתה יכול לקנות את הרומן ויברטו, הספר החדש של איזבל מלאדו, כאן: