מאז 1990 החלה דרום אפריקה לצאת מהאפרטהייד. נלסון מנדלה שוחרר מהכלא ולמפלגות הפוליטיות השחורות היה שוויון בפרלמנט. כל ההפרדה החברתית האפקטיבית הזו בוצעה מתוך חוסר רצון אופייני של לבנים מיוחסים ועם ההתנגשויות הנובעות מכך.
יש להכיר בכך שרצונו הפוליטי הראוי להערכה של הנשיא דה קלרק היה מסומן גם בהכרח. הניגוד בין דמוגרפיה נמרצת לבין היעדר כישורים לעבודה במסגרות כלכליות שונות מאוד הכביד על דרום אפריקה כולה. הצורך הפך אז למעלה ולאט לאט התרחיש השוויוני ההכרחי נמצא גבוה עם הגעתו של נלסון מנדלה לנשיאות בשנת 1994.
אבל אותן שנים ארוכות של אפרטהייד, שנמשכו עד אתמול האחרון כמו כתם מוזר בעולם שכבר משולב לגמרי ללא הבנה של גזעים, דתות או כל היבט אחר, הותירו סיפורים גדולים קטנים שכדאי לספר ולזכור אותם. מי עוד הכי פחות יכול היה לכתוב רומן מחייו, במיוחד בקרב הרוב השחור המקופח.
הנקודה היא שביאנקה מארה תרמה את גרגיר החול המבריק שלה כדי לבנות אינטר -היסטוריה הכרחית מהבדיון לאוניברסאליות של מה שקרה.
ברומן זה אנו פוגשים את רובין קונרד, נערה לבנה מועדפת, ואת ביוטי מבאלי, מהקבוצה האתנית Xhosa, כמנדלה. אנו נמצאים באפרטהייד מלא (1976) בעוד שאר העולם כבר התגבר במידה רבה על גזענות ממוסדת (גזענות על בסיס אינדיבידואלי תמיד תהיה, למרבה הצער).
שני צדי המראה של אותה מציאות מתחילים להסתובב במרד סואטו. שם רובין קונרד מאבד את הוריו, מול החלל מהמלאות שבה חי. היופי לא טוב יותר, בתה נעלמת לתוך הסכסוך הסוער.
הטרגדיה היא כזו, היא שווה הכל. זה לא משנה מאיפה אתה בא, אם אתה עשיר או עני. כשהטראגי מטלטל את שתי הנשים, ובתוך עמוק הן מגלות שכל החלק של אי השוויון, הן הופכות מודעות יותר לכך שהאובדן הוא תוצאה של חוסר ההיגיון שבו הן חיות. סיפור רגשי, אחד מאלה שמצביעים בסופו של דבר על המצב האנושי שפולש לאידיאולוגיה, כדבר היחיד שיכול ליצור עולם גרוע יותר.
עכשיו אתה יכול לקנות את הרומן אם אתה לא יודע את המילים, מזמזם, הספר החדש של ביאנקה מארה, כאן. עם הנחה קטנה לגישות מהבלוג הזה, וזה תמיד מוערך: