הסיבה הסופית לכל פחד היא המוות. העובדה שלידיעה שאנו בני תמותה, מתכלים, לא מעודכנים מובילה אותנו דרך התבונה ותודעה לכל הפחדים שאנו עלולים להכיל או לפתח. ועם זה חוויאר בריסטיין משחק במטאפורה של מוות כולם, מרוכז בגווייה קבורה ללא שם. פסק הדין הסופי לא תמיד נותן גזר דין אחרון...
כמה מבשר רעות יכול להיות בבן אדם הקבור בצורה מבזה ללא מצבה כדי לסמן את שמו לקראת אותו נצח שיש כוזב? אילו סודות יכלו לרצות להסתיר מתחת לאדמה של קבר בודד?
דמות שנראה כאילו רצתה למחוק מהדמיון הפופולרי. נקבר, אולי, בחיפוש אחר הגנתו של אלוהים, כדי לשמור על זכרו הידוע לשמצה והשפעתו הרעה רק מפני תולעים וריקבון.
נראה שחלוף הזמן מוחק את כל עקבותיה של הגופה חסרת השם. אבל מאחורי הקלעים, רבים יודעים, הם עדיין זוכרים...
הייתה אלימות, הייתה טירוף וכניעה מוחלטת לרוע. הבעיה היא שעכשיו ג'וליאן רוצה לדעת, הוא רוצה להיות מסוגל להבחין בסיבות לנטישה כזו לשכחה. 50 שנה זה הרבה זמן, אבל תמיד אפשר להסיר את העבר. ברגע שהזיכרונות קמים לתחייה בהווה, כשהאדמה שמתחתיה התחבאה התודעה המשותפת מוסרת, מפלצות חדשות תמיד יכולות להתעורר.
מה שיקרה אז אולי לא מפצה על זה. סביר להניח שהאמת תמיד הייתה צריכה להישאר קבורה באותו עולם תחתון שאולי קיים כמה מטרים מתחת לאדמה ואולי לא. אבל יש משהו של מגנטיות שאי אפשר לעמוד בפניה בכל האמת, וכשג'וליאן מתקרב אליה, הוא נאלץ להמשיך הלאה, מה שלא יקרה.
אתה יכול לקנות את הספר כור המצרף: נשמות אבודות, הרומן האחרון מאת חוויאר בריסטיין לאבאקה, כאן: