מספרו הקודם לאחר שעזב את הבית הלבן: החלומות של אבי, רבים ציפו מברק אובמה לנרטיב הגולל על ימיו כשליט. מי עוד מי פחות, כל מנהיג ניצל את השחרור מעמדת הכוח כדי להתייחס לכמה החלטות לא מובנות. או מניעים שברגעי העבר של המנדט שלו ניתן לפרש בצורה לא נכונה או לא להבין אותם מתוך המנסרה האישית ביותר.
אבל לא. הספר הראשון של אזרח רגיל אובמה היה התבוננות פנימית מהסוג שהפך לנשיא בתנאים המיוחדים של גזעו ומוצאו. הכל מזמור לחלום האמריקאי הישן כי עדיין ניתן להשיג חלומות המבוססים על התמדה, אשליה ואמון במדינה פתוחה לכל מי ששואף לשגשג עם רצון נחרץ, מכל מקום שיבוא ...
ובכל זאת הספר השני הזה מהבית הלבן כבר מכיל בסיס פוליטי על שנותיו בראשות העולם.
הספר חושף בעיקר את תפיסת הפוליטיקה ככלי משוחרר מהנטל של אידיאולוגיה, סיסמאות ותורות, מעשים מובנים ותוויות דמוקרטיות או רפובליקניות.
פוליטיקה לאובמה צריכה להיות חלק מכותרת הספר הזה: תקווה. בכל שחר מופיעות בעיות חדשות, או שהבעיות הקיימות מתפשטות עוד יותר. לעתים, האוכלוסייה מתבוננת בפוליטיקה כדוכן שבו פוליטיקאים משחררים מילים ריקות, תחום שמטרתו היחידה היא ההווה המיידי שממנו ניתן לדוג קולות תוך כדי בריחה קדימה בטירוף, לעתיד המתנשא לפעמים מרושע אם לא לפחות מדאיג.
הבעיה היא שכאשר מישהו כמו אובמה דורש דרכים חדשות לעשות פוליטיקה, הוא מסומן כנאיבי, כמטיף לגוליזם לא מציאותי. כאשר הלא מציאותי צריך להיות העימות על ידי אינטרסים מזויפים; מחלוקת כמזוהה לזכות בקולות; השנאה והפחד שמעוררים אוכלוסיות אימתניות ...
התקווה נובעת מהתחושה הטובה של חבר'ה כמו אובמה. רק בעולם מטורף כמו שההווה הנוכחי הגיוני פירושו שחייה נגד הזרם בנהר נפוח מפחד, שנאה ופוליטיקה קלה שמרגיעה את תחושות חוסר האונים של האנשים.
אובמה מחדיר את רעיונותיו בחוויות אישיות, באנקדוטות, בהיבטים פוליטיים גרידא. הוא ידוע כדמות ציבורית ואינו מתכחש להיבט זה של סיפור אישי. אבל לדעתי הדבר החשוב הוא הרקע. הספרות בספר זה מדברת על התקווה הזו עבור ארצות הברית ובהתחשב בגלובליזציה של כל היבט חברתי, גם עבור העולם.
כעת תוכלו לרכוש את החוצפה של התקווה, ספרו החדש של ברק אובמה, כאן: