אחד הספרים שכל סופר שאפתן היום צריך לקרוא הוא בזמן שאני כותב, של Stephen King. השני עשוי להיות זה: Frantumaglia, מאת אלנה פרנטה השנויה במחלוקת. שנוי במחלוקת בכמה אופנים, ראשית בגלל שנחשב שתחת אותו שם בדוי יהיה רק עשן, ושנית בגלל שנחשב שגילוי כזה יכול היה להיות טכניקה שיווקית... הספק תמיד יהיה שם.
אבל באופן אובייקטיבי, מי שהוא המחבר מאחוריו, אלנה פרנטה הוא יודע על מה מדברים כשהוא כותב, ועוד יותר מכך אם מה שהוא מדבר עליו הוא בדיוק מעשה הכתיבה. כמו בהזדמנויות רבות אחרות, אף פעם לא מזיק להתחיל באנקדוטל להעמיק בנושא.
האנקדוטה בחיבור זה שעומדת לספר לנו על תהליך היצירה היא על המילה frantumaglia עצמה. מונח מהסביבה המשפחתית של המחבר עצמו ששימש להגדרת תחושות מוזרות, זיכרונות מוקלטים, דז'ה ווו ועוד כמה תפיסות שהצטברו במרחב מרוחק כלשהו בין זיכרון לידע.
סופר שנפגע מהזעם הזה זכה רבות בהתחלה המהירה ההיא מול העמוד הריק, תחושות אלו גורמות לרעיונות שופעים וחדשים בכל נושא שיש לדון בו או כל תרחיש לתאר או כל מטאפורה מרמזת לכלול.
וכך, מהאנקדוטה, אנו מתקרבים לשולחן של אלנה פרנטה, שם היא שומרת את ספריה, את רישומי הסיפור שלה ואת המניעים שלה לכתיבה. שולחן שבו הכל נולד אקראי ובסופו של דבר כפוף לפקודה שבסופו של דבר מתנגדת לסיכוי ולהשראה.
כי המכתבים, הראיונות והכנסים הכלולים בספר הזה נולדו שם, על אותו שולחן מפוכח וקסום. ודרך הנרטיב הכמעט אפיסטולרי הזה אנו מגיעים לרמה האינטימית ביותר של הכותב, שם מתערבבים הצורך לכתוב, היצירתיות המניעה אותו והמשמעת שבסופו של דבר רכיבה על הכל.
אתה יכול לקנות את הספר frantumaglia, ספרה האחרון של אלנה פרנטה, כאן:
הערה אחת על «Frantumaglia, מאת אלנה פראנטה»