לאחרונה קראתי על הסוף של ארנסט המינגווי. חלוף הזמן מאפשר לנו להתעמק בפרטים המעורפלים ביותר של המיתוס, כולל התאבדותו. על פי עדותו של מישהו קרוב אליו, המחבר קם בוקר אחד, לבש את גלימתו האדומה של קיסר ביתו, חילץ ממחבואו את המפתח שהכיל את נשקו ועם אביזרי המוות התיאטרליים ביותר, הסתיים הוא ירה בעצמו כשהנשק מונח על הקרקע כשהתיישב על כסו הספציפי משום מקום.
בעת הצגת ההוצאה המחודשת הזו, נזכרתי בפרט זה שנחשף ממש לאחרונה, יציאה מהסצנה האופיינית לדמות אינטנסיבית שיום אחד גילה שהוא לא רוצה להמשיך הלאה. ספר זה, כרך הסיפורים הראשון שלו, מתחיל מהקיצוניות השנייה, מההתחלות הספרותיות הלוהטות שבהן הוא כבר שואף לגבוה ביותר מאז תחילת שנות העשרים לחייו.
והיום, בהתחשב בטווח הזה בין ההתחלה לסוף הכותב, אנו יכולים להבין כי המינגווי התרוקן באופן שווה לחלוטין, בין הספרות שלו לבין אורח חייו האינטנסיבי.
"בזמננו" משקף את העולם של 1925 עם התיקון שעושה כל סיפור. כמה סיפורים שחולצים טעם מסוים של כרוניקה מטפורית מהנוער של אותם ימים שכבר הביאו ניחוחות של תבוסה וקונפליקט, בעולם שעדיין מזועזע מהשפעותיה של מלחמה גדולה בה השתתף בעצמו בחזית האיטלקית כ מנהיג. אמבולנס.
אז אנחנו מוצאים את עצמנו עם ספר שלא פורסם בספרד, וזה באמת מסכם הרבה וטוב של הסופר המשגשג שמעריך מאוד בתמיכת מציאות גסה שהוא עצמו החליט להכיר ממקור ראשון. מהדורה שהיא גישה הכרחית לכל אותם קוראים משוכנעים של הגאון האמריקאי שמצאו בספרד מפלט עז של צבע, חיים, אורות וצללים.
כל הסיפורים בכרך מקושרים כדי לשים דגש מיוחד על המסר המטפורי של הסיפור, על האגדה שעוברת דרך מסננת המציאות, בתערובת בלתי אפשרית לכל מחבר למעט המינגוויי שבנרטיבים הראשונים האלה נראה היה שהוא רוצה כרוניקה של שנות הנוער הראשונות עמוסות זיכרונות מגן העדן האבוד לנצח של הילדות.
הנוער הוא תמיד אנרגיה הנוצרת מניצוצות האושר. וסיפורים מאת המינגוויי בן עשרים ומשהו כמו "מחוץ לעונה" "נהר הלבבות" או "חתול בגשם" נותנים דוגמה טובה לאנרגיה הזו שמוכוונת להסבר על העולם, הסבר קודם כל עבור המחבר שצריך לגלות את העולם וכנגזרת טרנספורמציה צבעונית לקורא השבוייה בתרחישים, רעיונות, צבע, מתחים, דחפים קבורים וחיים.
כעת תוכלו לרכוש את הספר «בזמננו», הופעת הבכורה של המינגווי, כאן: