אחרי המולדת, פרננדו ארמבורו הוא חוזר לזירה הספרותית עם יצירה אישית יותר. אך אולי ההיבט האישי ביותר ביצירה זו הוא הנוגע לקורא עצמו.
קריאת הספר הזה מעוררת אמפתיה מהותית, מה שעושה מהדמיון המשותף, מכוונתו של הסופר לספר לחיים ולמה שקורה הארכה של הקול הפנימי. הפורום הפנימי שלנו הוא לחישה, רצון יסודי מול מהו תרגול החיים וההסתגלות לסביבה, לשינויים, לנסיבות. הקול הפנימי של הספר הזה הופך אז לקול שלנו, ומטלטל אותנו בחלום הקריאה.
עד שהגיעה לרמה מסוימת של הכרה, סופרים רבים כתבו בסופו של דבר את ספר המוטיבציות שלהם לכתוב. לפעמים זה בסופו של דבר מהווה הסבר רשמי לאמנות הכתיבה, בפעמים אחרות אנו נהנים להסביר את אומנות הכתיבה כקסם שליטה בשפה. בדיוקן העצמי הזה בלעדיי, נראה שפרננדו ארמבורו מתחיל לחפש את הסיבות שלו לכתיבה, כאילו הוא עומד להבהיר אותן בהתפתחות הספר.
אבל בסופו של דבר זה לא קשור לזה. ניתן לייחס לכתיבה כמעט אוטומטית, תרגיל בחוסר ידיעה או טיוטה לחיבור, דיוקן עצמי זה של ימים אקראיים מרכיב נוף של חיים פנימיים המתורגמים לכל אחת מהשפות הרגשיות של הקורא.
בכל שלב בו אנו נמצאים, נמצא בספר זה המחפשים את מהותנו. יסודות הרצון שלנו מזויפים מתוך למידת הוויה והוויה. האדם הוא אדם שאוהב לפעמים ושונא אחרים. האדם הוא זה שיודע את עצמו כבן תמותה, עמוק בפנים, אך מנסה להסתתר בין טריוויאליות תוך שהוא נצמד לאב, לאם או לבן שעומד לסבול את התסכול הגדול הראשון שלו.
לא שכל מה שאנחנו נמצאים כאן, אבל תענוג לראות שכולנו הכותב, מחבר חיים מרגשים, של דיוקן עצמי בלעדינו.
אתה יכול לקנות עכשיו דיוקן עצמי בלעדיי, ספרו החדש של פרננדו ארמבורו, כאן: