מטאפורה מוצלחת בין הקלפים על השולחן לבין מה שיש לחיים סוף סוף. הסיכוי ומה שכל אחד מציע נכנסו פעם למשחק החיים. בלוף יכול להיות הצעד המוצלח ביותר אבל תמיד טוב להיות מסוגל לרמות, כל עוד הם לא בודדים.
במקרה של הוגו, הקטע שלו הוא תמיד להעלות את ההצעה ואפילו לשבור את החפיסה במידת הצורך. כי בחיפוש אחר השותף הטוב ביותר שאיתו לכוון להצלחה בסוף המשחק, הגיבור שלנו יכול להוציא קלפים מהשרוול שלו כדי לברוח ממשחק מונוטוני כשפשוט זורק את הקלפים כדי לזרוק.
ולא רק על אהבה אני מציין על זוגות. ברומן זה כל המפגשים הם זיווגים מתשוקות מתחילות, מחברות או מצירוף מקרים שלם ביותר. והמחבר מנצל זאת כדי לחשוף את נשמתן של דמויותיו עם שמץ של ריאליזם קסום. אין העמדת פנים, היסטריון או הפעלת יתר. רק התחייבות המחבר לתת חיים שלמים למי שמלווים אותנו במסע קיומם. וזה מושג כאילו כבר הכרנו כל דמות מחיים אחרים. כי הטבעיות ברומן הזה היא כמו מתנה לאמפתיה מיידית.
ללא ספק, הדמויות בעלילה זו מתקשרות עם תחושה קסומה של אמתיות וקרבה הגורמות לנו נטייה לחיות את ההרפתקאות האינטנסיביות ביותר. כי לאט לאט הסיפור מתקדם לעבר הסתבכויות מכל הסוגים. זה במקרה, הקלפים שהם משחקים והחוצפה של כל שחקן להפעיל את ההזמנה שלו או לזייף את הפוקר שלו.
ובאלה, תפקידו של הוגו משמש תירוץ ביוגרפי. הכל סובב סביב הוגו שחי אלף ואחת הרפתקאות יומיומיות של ההיסטלר הקלאסי ביותר בספרות. בחור לפעמים עם הבזקים של הגיבור שלו (מגדיר את הגיבור כל מי שפשוט עושה מה שהוא יכול) אבל גם עם האומללות שלו בין הערות ניהיליסטיות. לאפיון של הוגו יש הכל כדי להתאים לסתירות של כל בן שכן.
העלילה מתגבשת כמו ציקלון שעומד לתפוס את הוגו. דמויות כמו קריס או מנולו נותנות תמיכה לאבולוציה מזעזעת של אירועים שממקמים אותן מעל תהום בלתי נחשדת כשהסיפור ממריא. התוצאה היא פיצוץ, מציאות עמוסה בדינמיט ביסודותיה ובסופו של דבר מתפוצצת, מצד אחד, תוך שהיא מתפוצצת גם מבפנים דמות כמו הוגו ששיחק את הקלפים שלו עד הסוף. לטוב או לרע.
עכשיו אתה יכול לקנות את הרומן "הקלפים שנוגעים בנו", מאת רמון גאלארט, כאן:
