3 הסרטים המובילים של חואקין פיניקס

יש שחקנים שנעלמים ומופיעים שוב ברגע הפחות צפוי. זה קרה עם ג'ון טרבולטה, בזכות טרנטינו, ב-"Pulp Fiction". וזה קרה בערך באותו אופן עם חואקין פיניקס בג'וקר, נבל באטמן הכי חומצי שנכתב אי פעם.

אפקט דומה, התעוררות מחודשת של עוצמה סיסמית גדולה בשני המקרים. ושחקנים גדולים לא מפסיקים להיות גדולים. רק שהתעשייה לפעמים שוכחת מהם ובמרירות ההיא שיכולה להימשך שנים נדמה כאילו המבצעים הגדולים האלה היו עמוסים ברשומות פרשניות גדולות עוד יותר ברגע שהנטישה הייתה ידועה.

נכון גם שבמקרה של חואקין, לתחילת דרכו בקולנוע הייתה כוונה של פרצוף מקסים שאפשר לעורר איתם טירוף של מתבגרים. ואולי זה יכביד על הקריירה שלו בצורה כלשהי. אבל יכול להיות גם שאחרי הצלחתו המוקדמת הוא הוביל את עצמו לצד הפחות חביב אליו דחפו אותו הנסיבות המשפחתיות הקשות ביותר, והתחקה אחר הטיול הזה לצד הפראי שממנו ייבא, מבלי לרצות בכך כלל, רישומים פרשניים רחוקים. ממה ששיחק.

כי חואקין פיניקס מעורר דוריאן גריי נוכחי המסוגל למבט תהומי ביותר, כמו של נפילה ללא תחתית או הצצה אפשרית של אור. בעוד חואקין פיניקס האחר יכול להתאושש ברגע מהזוהר הכחול של עיניו כדי להשיג את המטמורפוזה הכי לא צפויה ולהופיע בתור השחקן המקסים הסטריאוטיפי. השחקן הכי זיקית בימינו, ללא ספק.

3 הסרטים המומלצים ביותר של חואקין פיניקס

בַּדחָן

זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:

פרשנות אכזרית שעושה את התמיכה הטרגית והמרירה ביותר לשחזר את הדמות שבעתיד תהיה האויב המושבע של באטמן. ובאטמן הוא הד רחוק מאוד בסרט, כמו חלום שבקושי אפשר לחשוד בו בין הזלזול, האיבה, מחלות הנפש, ההתעללות וכל מה הגרוע ביותר שאפשר לדמיין תלוי מעל בן אדם כמו חרב דמוקלס.

חואקין פיניקס ירד הרבה קילוגרמים כדי להראות לנו את האחורי הנתון לפי מחרוזת התפילה המסומנת של החוליות שלו, כך שהבגדים הענקיים של הליצן מרמזים על גוף בלתי אפשרי, שק של עצמות. מעבר לפיזי, חואקין מגיע לשיאו של יצירת המופת שלו במבט שנע מחוסר הבנה, מבלבול נפשי לשיגעון ושנאה.

תחת הסטיגמה של הדמות הזו שבהתגלמותה הית' לדג'ר מת, חואקין פיניקס מחלץ את כל המהות כדי לזנק את הג'וקר לקטגוריית המיתוס בקולנוע, הגרוע מכל הנבלים, המגיע מהגיהנום של עולמות תחתונים קרובים מאוד שבהם בני האדם שלו. בסופו של דבר הקימו אותו עם אשמתם הכואבת בהרס עשה בשר.

המאסטר

זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:

התחשבות בוויכוח סביב כת, על כל נגזרותיה הסוציולוגיות מלכתחילה אך גם דתית, פסיכולוגית ומוסרית, יש בה נקודה של שבריריות מטרידה. כי נותרה התפיסה שכולנו יכולים להיות בשר תותחים, ברגע נתון, ולהיכנע לשרלטן של היום ולהזיות המשיחיות שלו.

לסמוך על חואקין פיניקס שכבר די חזר מהכל, אחרי שנת 2010 שבה סרטו האוטוביוגרפי לימד אותנו בעירום הנפש המטריד ביותר שלו, הייתה הצלחה. נכנע לפי מה כוחות צנטריפטליים סביב החרא הכי מבטל ומתעורר בתחושה זועמת של מורדמים נגד כל הכאבים שבעולם כדי לנצל את הכי ציניים. חואקין הופך את הסרט הזה לתחינה המושלמת להתעוררות לאחר ניכור שאולי נראה רחוק אבל תמיד אורב.

לא כולנו יוצאי מלחמה בסגנון האמריקאי הטהור ביותר, עם המון גברים שעדיין צעירים אבל מבודדים ואפילו מוכי הטראומות והשילוב הקשה שלהם. אלכוהול, דקדנס, חורבן והניצוץ הזה, ההזדמנות של הכלב המוכה למצוא במאסטר חדש את המטרה שלו להתקדם...

מעולם לא היית כאן

זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:

בחיקוי החוזר שלו בין דמויות פצועים, מוכים, נענשים או בטראומה, החבר פיניקס אינו מכביד אלא להיפך. זה יהיה משהו כמו לראות את הקבוצה שלך מנצחת כל אחד ואחד מהמשחקים שלה. תמיד אותו דבר, כן, אבל זה אף פעם לא מספיק כי כל תפקיד הוא יצירת האמנות המזדיינת הזו. כל דמות חדשה שהגיעה מהגיהנום של דנטה מביאה דברים חדשים.

בהזדמנות זו הרעיון עשוי להיראות פרוע. הנוקם המודרני והאורבני שנוכל לקשר עם סטריאוטיפים כמו קלינט איסטווד ברחובות ניו יורק דרך ברוס וויליס באלף ג'ונגלים של זכוכית או אפילו צ'אק נוריס אם נהיה טיפשים. אבל חואקין פיניקס לא ידע איך לעשות את זה עם הפרופיל המונוטוני של גיבור שמספק לנו ביטחון ושלווה מעבר לאיזה רגע מטריד. פיניקס הופך את המשימה שלו לתמיד למטרה ברמה אחרת, מאבק שבו לוותר על נשמתו במידת הצורך...

בעיקרון זה ככה כי ככל שהסרט מתקדם אנחנו מגלים את הבזקי הברק שחושפים את המניעים האמיתיים של ג'ו לעשות את מה שהוא עושה, אם לכפר על חטאיו שלו או להפחיד רוחות רפאים שמתעקשות לשחרר פחדים ישנים... כי כן , עמוק בפנים, הכל יכול להיות פנטזיה מפוקפקת שלא מבהירה לנו אם הוא היה כאן ואם לכל כך הרבה אלימות יש משמעות של צדק בלבד או שמשהו אחר בורח מאיתנו.

סרטים מומלצים נוספים של חואקין פיניקס

נפוליאון

זמין פה:

אין מישהו יותר טוב מחואקין לשחק את נפוליאון. זה מה שבוודאי חשב רידלי סקוט. בטח בגלל שייצג את קוממודוס, הקיסר הרומי מגלדיאטור, בצורה מטורפת כל כך. וללא ספק חואקין לוקח את כל הברק בסרט הזה. בהכרח כדי להסוות את ההגזמות ההיסטוריות שבוצעו על ידי תסריטאים ואחרים.

אבל כמובן, זה גם נכון שאם אנחנו הולכים לראות את נפוליאון בקולנוע, זה לא בגלל שאנחנו רוצים שיספרו לנו על כיבי הבטן שלו או על פרישותיו או הגולים שכותבים סונטות ברגליו על חופי הים התיכון. אנשים הולכים לקולנוע כדי לראות קרבות דנטסקיים, כיבושים מבריקים ותבוסות מפלצתיות. במילים אחרות, רידלי סקוט התכוון, כן או כן, לשים את ידיו על ההיסטוריה כדי להתאים אותה לצרכי העלילה.

אבל העניין הוא שאם אתה מפסיק להתנהג כמו טהרני ולקרוע את הבגדים שלך, אתה יכול לשקול שמדובר בפרשנות חופשית, מעורר, השראה לסיפורת המסוגלת לרתק את הצופים המשוועים לאלימות ואפי. וכן, עם חואקין זו ערובה לכך שכמעט שלוש השעות ישאירו אותך עם הבטן קשורה.

5 / 5 - (10 הצבעות)

4 תגובות על "שלושת הסרטים הטובים ביותר של חואקין פיניקס"

השאירו תגובה

אתר זה משתמש Akismet כדי להפחית דואר זבל. למד כיצד מעובדים נתוני ההערה שלך.