הוזה עם 3 הסרטים הטובים ביותר של שון פן

תמיד חשבתי שלבימוי הסרט האכזרי הזה, קלינט איסטווד הוא לא ידע איך למצוא את הסוף הטוב ביותר כשזה קרה ממש מתחת לאפו. הרגע בו ג'ימי מרקום (שון פן) קם מהמדרכה, מוקדם בבוקר ועם שפיכת האלכוהול האחרונה לפני ההנגאובר שלו, הוא צועד כמה צעדים ומצביע לעבר הרחוב שבו יצא חבר הילדות הוותיק. נפילה... זה היה הסוף האלגנטי ביותר לסרט ולבטח אחד מהסיומים העגולים ביותר שנראו אי פעם!

קצת יותר מאחוריו אנחנו רואים את שון דיווין (קווין בייקון) ויחד הם היו יכולים להישאר לשקט שיכול היה להימשך דקות. כי בהיעדרו המוזר ההוא של החבר השלישי, דייב, מהיום שבו הזאבים לקחו אותו במכונית ההיא ועד כל השנים שגרר אחר כך, זה כל מה שמעיב על קיומם של שלושת הילדים של פעם. מעגל בלתי נמנע כך שהגורל חוזר על עצמו באבולוציה המחזורית שלו.

כדי שכל ההודעה הזו תגיע אלינו בלי להסביר אותה, אז בשום זמן אין לשטויות של שון פן הרבה מה לעשות עם זה. שלושתם מסתדרים מצוין, במיוחד רובינס כאדם שעבר טראומה מילדות. אבל שון פן אוכל הכל בסרט הזה. הוא האיש עם העבר האפל, האבא שינשך למוות כל מי שפנה למשפחתו בכוונות רעות, סוג השכונה שכולם חוששים ממנה, בסופו של דבר האיש שהובס בנסיבות שמבין שהוא היה בסביבה כל שלו. החיים, המעגל הזה של אובדן וחרטות.

מעולם לא היינו מלאכים

זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:

זה בוודאי לא הסרט הפופולרי ביותר של שון פן. ובכל זאת, הסרט הזה הוא שתפס אותי למען מתפללי שון פן כשגיליתי אותו לפני שנים רבות. דווקא אחת המשיכה הכי גדולה שלו, מבחינתי, היא הפיכתו של שון פן לדמות מנוגדת לזו שהוא מתחיל איתה. כי מאסיר לכומר זו דרך ארוכה (אולי לא כל כך כשדברים קורים בכיוון ההפוך). ושון פן גורם לנו להשתתף בטרנספורמציה, צמיחתה של דמות נסוגה עם נקודה אפלה לנשמה גבישית המשוכנעת לחלוטין בטוב.

הסרט הזה היה סוג של עיבוד מחודש עם נגיעה מורכבת יותר, של הסרט ההומוני משנות ה-50 שבו בוגרט חיפש רגיסטרים חדשים בהומור. וכן, בסרט ההמשך יש גם הומור. אבל הנוף משתנה מאי השדים הלוהט לקנדה הקרה ביותר ובמקביל העלילה לוקחת מסלולים חדשים ורחבים יותר. טרגיקומדיה נקודה נאיבית אבל בשבילי יש בזה הרבה קסם. במיוחד כשג'ים (פן) משחרר את הנאום המאולתר הזה עבור כמה בני קהילה שלוקחים אותו לכומר...

21 גרם

זמין בכל אחת מהפלטפורמות הבאות:

סרט איטי בצורה טובה. כי לדבר על המוות, על מה שאנחנו משאירים מאחור ומה אנחנו לוקחים איתנו, דורש קצב איטי. אנחנו חייבים להבין שהנשימה האחרונה שלנו של 21 גרם היא הנשמה שבורחת מאיתנו להתרומם מטלטלת באיזה זרם ידידותי וחם. מיועד לגן עדן או לגיהנום, תלוי בחיים הנישאים למען הדורות הבאים.

ולמרות שהוא בהכרח איטי, הסרט מציף אותנו כאילו הקצב שלו הואץ עד כדי בלתי נסבל. כי הלכנו מהרוחניות הגשמית לבלתי אפשרית, לשורשים בחיים האלה ובפעימות הלב שלהם שנותר לנו לספור לאחור. ואז הכל מתרסק כמו טיפה מוזרה שבה אנחנו זוכים להרהר בסיום מנקודת מבטן של שלוש דמויות סוחפות, אבל במיוחד פן אחת ששוב הופכת את הכל לחיים להפליא.

סיפור של תקווה ואנושיות, של עליבות והישרדות, החוקר את התחושות הרגשיות והפיזיות החזקות של שלוש דמויות: פול (שון פן), גאטו (בניסיו דל טורו), וכריסטינה (נעמי ווטס) מאוחדים בתאונה בלתי צפויה שגורמת שחייהם וגורלם מצטלבים, בסיפור שמוביל אותם לאהבה ולנקמה. 21 גרם מתייחס למשקל שאנו מאבדים כאשר אנו מתים, המשקל שנושאים על ידי אלה ששורדים.