הנוסטלגיה של האישה האמפיבית, כריסטינה סאנצ'ז אנדררה

איך היה סבינה, "אין נוסטלגיה גרועה יותר מהגעגועים למה שמעולם לא קרה". מאחורי מסך המציאות, אגדות מורכבות מהסוג הזה של אפוס נוסטלגי שמגדיל את העובדות או הופך אותן לנדירות יותר. בסוף יש את הקומנדיום על שני הצדדים של העובדות. הספרות של כריסטינה אחראית במקרה הזה של מילוי הכל בתחושה הסופית הקסומה ההיא של מה שחי בעורות אחרים כדי להרגיש שהכל נכון, נכון באופן טרגי.

הזקנה לוצ'ה עומדת להיהרג על ידי בעלה לפני מבטה הנדהם של נכדתה. מקורו של הסבל שנצבר במשך עשרות שנים מתחיל בשעות המוקדמות של ה-2 בינואר 1921. לוצ'ה הצעיר חי את ספינת הקיטור. סנטה איזבל בפתחו של שפך ארוסה, מול האי סאלבורה. בזמן שהגברים חגגו את בוא השנה החדשה, הנשים התמודדו לבדן עם הצלת הנמלים על ידי השלכת עצמן לים עם הדורנות שלהן.

הן נחשבו לגיבורות, אבל נשמעו שמועות גם על התנהגויות לא כל כך אפיות, שבהן חמדנות וביזה התקיימו במקביל. באותו לילה הלכה לוצ'ה לחוף בלבוש כלה: היא גררה את שערה הארוך, והיא נתנה לבלבול להוביל אותה אל מול נמל עירום אך חבוש מגבעת. מי היה? מוזיקאי אנגלי או השטן בהתגלמותו? למה לוצ'ה הגיע עירום כמוהו? מה שקרה באותו יום יסמן את חייו, של בתו וגם של נכדתו.

השילוב של עובדה היסטורית בעלת השלכה עצומה בימיו, עם בדיה מאפשר כריסטינה סאנצ'ז-אנדרה צא למסע ייחודי בין שלושה דורות של נשים מקהילת דייגים קטנה ומלאה בדמויות בלתי נשכחות (כגון ההיפי החידתי Stardust, או ג'וסה הפרוש).

שוב, המחבר מערבב במומחיות את הריאליזם הגס ביותר עם דליריום סוריאליסטי, ומזכיר ניחוחות מדויקים של האדיר זה, הריאליזם הקסום של קונקירו והגרוטסקה של ואלה-אינקלן. התוצאה היא רומן מרתק: הרהור על זיכרון הכולל סודות וקנאה, אשמה קולקטיבית ותשוקה נשית; אתגר לקורא, כתוב במיומנות טכנית ובפרוזה יוצאת דופן, המסוגל ליצור משחק היפנוטי שלא מסתיים עד העמוד האחרון.

עכשיו אתה יכול לקנות את הרומן "הנוסטלגיה של האישה הדו-חיים", מאת כריסטינה סאנצ'ז אנדרדה, כאן:

לחץ על ספר
פוסט דרג

השאירו תגובה

אתר זה משתמש Akismet כדי להפחית דואר זבל. למד כיצד מעובדים נתוני ההערה שלך.