הז'אנר השחור סובל מגישה מתמשכת של מחברים חדשים המסוגלים לתקוף את מצפונם של הקוראים בחיפוש אחר שלל חדש. חלקית בגלל שבנרטיב הפשע של היום, כשאתה מבין את המחבר התורן, אתה הולך לחפש אזכורים חדשים.
דויד לונגו מציע כרגע (הוא כבר עשה כמה גיחות לנואר לפני שנים עם הרומן שלו "אוכל האבן) את הנואר הנוסף לסגנון האיטלקי ששותים ממנו קמילרי אבל מי קרוב יותר לבן ארצו האחר לוקה ד'אנדריאה. הסצנוגרפיה "נעשתה" באיטליה העמוקה שבה כל אחד שם את חותמו כדי לגלות, אצל הרוצחים, מוחות המסוגלים להכל, החל מודיעין מופרע.
בסדרת הפשעים בפיימונטה, שהחלה בתיק זה של ברמארד, מבטיחים לנו רצון לנקמה בין מרחבים אפלים של שחיתות וקלקול. אזורים צללים שבהם שנאה ואשמה מחכים לרגע שלהם לפרוץ בכוח.
קורסו ברמארד היה מפקח המשטרה המבטיח ביותר באיטליה, עד שרוצח סדרתי על עקבותיו חטף והרג את אשתו ובתו. XNUMX שנה חלפו מאז, קורסו גר בבית ישן בגבעות ליד טורינו, מלמד במכון ומבלה את רוב זמנו בטיפוס לבד.
עם זאת, משהו נשאר בו שלם: האובססיה, המטופחת בתקיפות רגועה, למצוא את אויבו. רוצח שכל הזמן שולח לה שורות של שיר של לאונרד כהן. שבע עשרה מכתבים בעשרים שנה, מודפסים על אוליבטי 72. הזמנה? אתגר? כעת, נראה שהיריב שמעולם לא עשה טעויות נתקל בהסחת דעת. רמז חיוני. מספיק לקורסו ברמארד לחדש את הציד שלו, להאיר סצנה המאוכלסת בדמויות מעורפלות וחזקות, מבוך של שתיקות שמובילות את קורסו לעבר ייעודו.
עכשיו אתה יכול לקנות את הרומן "The Bramard case", מאת Davide Longo, כאן:
