החדש מלך רבי המכר, יואל דיקר חוזר עם המשימה הקשה לכבוש שוב את מיליוני הקוראים שלו להוטים לעלילות חדשות של זמני נרטיב משתנים כפי שהם מגנטיים.
לברוח מהנוסחה להצלחה לא אמור להיות קל. אפילו יותר כאשר הנוסחה הזו מביאה רעננות ותחכום לאחד הז'אנרים הספרותיים הפופולריים ביותר: מתח.
כדאי ללמוד את יכולתו של דיקר לפרק את הכרונולוגיה של העלילה תוך שמירה על הקורא במיקום מושלם בכל אחת מההגדרות הזמניות. זה היה כאילו דיקר ידע על היפנוטיות, או פסיכיאטריה, ויישם הכל על הרומנים שלו להנאה אחרונה של הקורא שנדבק בנושאים השונים, כמו מחויי תמנונים.
בהזדמנות חדשה זו אנו חוזרים לחשבונות הממתינים, לנושאים של עבר פחות או יותר שבו הדמויות ששרדו באותה תקופה יש הרבה מה להסתיר או ללמוד סוף סוף על האמת.
וכאן נכנס היבט מדהים נוסף של מחבר זה. מדובר במשחק עם התפיסה הסובייקטיבית של הדמויות שלה בנוגע לאובייקטיביות המדהימה שעושה את דרכו עם חיבור הסיפור הסופי. מעין קריאה סימטרית שבה הקורא יכול להסתכל על הדמות והשתקפות שמשתנה ככל שהסיפור מתקדם. הדבר הכי קרוב לקסם שהספרות יכולה להציע לנו.
ב- 30 ביולי 1994 הכל מתחיל (מה שנאמר, נוסחת תאריך עבר המסומן באדום, כמו יום הדרמה של הבלטימור או רצח נולה קלגרגר מה מקרה הארי קווברט)
אנו יודעים שהמציאות היא אחת, שאחרי מות משפחתו של ראש עיריית אורפה יחד עם אשתו של סמואל פלאדין יכולה להיות רק אמת אחת, מוטיבציה אחת, סיבה חד -משמעית. והזוי מאיתנו לפעמים נראה שאנו מכירים את הצד האובייקטיבי הזה של הדברים.
עד שהסיפור יתפתח, מתרגש מהדמויות הקסומות האלה כל כך אמפטיות שיואל דיקר יוצר.
עשרים שנה לאחר מכן ג'סי רוזמברג עומד לחגוג את פרישתו כשוטר. החלטת המקרה המקאברי של יולי 94 עדיין מהדהדת כאחת ההצלחות הגדולות שלו.
עד שסטפני מיילר תתעורר ברוזמברג ובבן זוגה דרק סקוט (השני שאחראי להבהרת הטרגדיה המפורסמת) כמה ספקות מרושעים שעם חלוף כל כך הרבה שנים מעוררים ספקות מזעזעים.
אבל סטפני מיילר נעלמת ועוזבת אותם באמצע הדרך, עם המרירות המתחילה של הטעות הגדולה ביותר בקריירה שלה ...
תן לעצמך את הרגע הזה, אתה כבר יכול לדמיין, ההווה והעבר מתקדמים במסווה ההיא בצד השני של המראה, בעוד המבט הישיר והגלוי של האמת מורגש באור העמום בצד השני של המראה. זהו מבט המופנה ישירות אליך, כקורא. ועד שלא תגלה את פני האמת לא תוכל להפסיק לקרוא.
למרות שזה נכון שהמשאב הנזכר של פלאשבקים והרס הסיפור הם שוב גיבורי העלילה, הפעם זה מעורר בי את הרושם כי חיפוש זה להתגבר על רומנים קודמים, לפעמים אנו בסופו של דבר נחרבים במגפה של עבריינים פוטנציאליים שנזרקים עם רושם מסוים של רזולוציה מסחררת.
הרומן המושלם אינו קיים. והחיפוש אחר פיתולים יכול להביא לבלבול רב יותר מאשר לתהילת סיפורים. ברומן זה מקריבים חלק מהפנייה הגדולה של דיקר, הטבילה הזו יותר ... איך אומרים את זה, הומניסט, שתרם מנות רגש גדולות יותר למשמעות אמפתית טעימה יותר במקרה של הארי קוויבר או ידו של בולטימור.
אולי זה אני וקוראים אחרים מעדיפים את הריצה המסחררת ההיא בין סצנות ובין רוצחים אפשריים עם שורה של רציחות מאחוריהם שאתה צוחק על כל רוצח סדרתי. עם זאת, כשמצאתי את עצמי מסיים את הספר ומזיע כאילו מדובר בג'סי עצמו או בת זוגו דרק, חשבתי שאם הקצב ינצח יש צורך להיכנע אליו והחוויה סוף סוף מענגת גם עם אותם מרירות קטנות של יין טוב. נחשף לסיכוני החיפוש אחר השמורה הגדולה.
עם הנחה קטנה לגישות דרך הבלוג הזה (תמיד מוערך), תוכלו לקנות כאן את הרומן היעלמותה של סטפני מיילר, הספר החדש של ג'ואל דיקר: