מגמה מעניינת של ספרות וביקורת אפרו-אמריקאית נמשכת מאז שנות השמונים טוני מוריסון הוכרה כמספרת הסיפורים המדהימה שהיא, בהכלאה של בדיה וריאליזם שמקבלת בברכה חיים בדיוניים בסביבות חברתיות ובתנאים סביבתיים המוכרים ביותר שבהם עדיין שורדים בעוצמה מושגי אפליה, שנאת זרים וצל זה הישן של הפחד ההרסני ביותר לדו קיום.
קולסון ווייטהד הוא אחד מממשיכי דרכו הצעירים הבולטים של זרם אפרו-אמריקאי זה מקובץ יותר לפי נושא יצירותיו מאשר לפי מצבו הגזעי עצמו. למרות שהפלישות של וייטהד הן יותר ספורדיות ועם חדירה אינטנסיבית יותר לגישות בדיוניות.
ובדור השלישי הוא מגיע כעת לספרד מחלקת ישמין, סופרת צעירה אך עם אותו רצון להמשיך ולהשאיר עדות לזוועות של אפליה ושנאה לצבע העור. כי כל העבודה לשוויון עדיין לא נעשית במוחות המשעממים ביותר באמריקה העמוקה או בכל מקום אחר.
בסיפור זה עם הכותרת המעוררת "שיר החיים והמתים", אנו מוצאים רומן דרך שיש בו את כל המרכיבים להיכנס לאחד ממסעות החניכה האלה של כל הדמויות ועצמנו. כאשר סופר מצליח לגרום לנו לשבת באותה מכונית של הדמויות, להעלות את אותן הספקות ולשתף את אותן זמנים של שתיקה מהרהר בנוף המשתנה, הניצחון של המסר שלו מובטח.
ג'וג'ו וקיילה, שני מתבגרים מולאטים נוסעים עם אמם ליאוני לכלא בו נכלא אביהם. ליאוני מעולם לא הייתה האם המושלמת שכן תמיד חיה בין נוגה לתקווה מעורפלת לתהילה, כמו הזיות של כוכב בלוז מתוסכל.
שלוש הנשים יוצאות לחפש את הגבר הלבן שחייב להיות אב ובעל. בינתיים, הקרבה תתווה ניסיון ראשון למשפחה בין השלושה, עד כה מופרדים על ידי סבא וסבתא מצד האם האחראים על גידול הבנות בפתח המיסיסיפי. הגעתם של דמויות חדשות לאותו טיול לכלא הישן של חוות פרשמן, שעליו נכתב אחד הבלוז שהכי הדהוד באזור, מביאה צלילים חדשים לרומן שנשמע כמו ניסיון לחיבור בין חיים לסימפוניה אחרונה. זה עשוי להישמע כמו חיים חדשים, חובות גזעיים ישנים או אכזבה ומוות.
כעת תוכלו לרכוש את הרומן שיר החיים והמתים, ספרו החדש של ג'סמין וורד, כאן: